השאלות בהן אטפל בסדרת הפוסטים הבאים קשורות כולן לפעילות המכרעת של השגחה הורית. בין כל הפעילויות ההוריות, השגחה הורית היא בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על מניעת סיכונים מכל הסוגים. השגחה הורית היא הערובה הטובה ביותר לשיפור הבטיחות של ילדים ומתבגרים מול מרבית גורמי הסיכון של ימינו.
השגחה הורית באה לביטוי, כאשר הילד מרגיש שיש להורה אצבע על הדופק, שההורה מתעניין במה שקורה עמו, נמצא קרוב ובמידת הצורך בודק וגם מתערב כדי למנוע הסתבכות. הסוד של השגחה הורית הוא קיומה בדרגה הנכונה, כלומר, אם אין סימנים מדאיגים מיוחדים, על ההורה לקיים השגחה כהתעניינות חיובית ופתוחה. אולם, כאשר מופיעים סימני אזהרה, המצביעים על כך שלא הכל כשורה, ההורה מהדק את ההשגחה ושואל ובודק בצורה אינטנסיבית יותר. וכאשר מסתבר שלא רק קיימים סימנים מדאיגים, אלא ישנן עדויות ברורות על הסתבכות של ממש, ההורה מתערב הלכה למעשה, כדי לחלץ את ילדו מן הסבך. למשל, כאשר הדברים מתנהלים בצורה מתקבלת על הדעת, ההורה שואל את ילדו מה קורה אתו, איך הולך בבית הספר, הוא מתעניין בחבריו, הוא יוצר קשר עם כמה הורים של ילדים בכיתה, והוא דואג לקיים פעילויות בהן נוצר מגע שגרתי בינו לבין ילדו. אבל בכל אלה, ההורה שואל באופן פתוח, אך הוא לא מתשאל ולא מתחקר את הילד. אולם, כשהילד מתחיל לזייף או לשקר, ההורה מודיע לו, שכל פעם שהילד יצא, ההורה ישאל אותו ארבע שאלות: "לאן?" "עם מי?" "מה התכנית?" ו- "מתי אתה חוזר?" כשהורים מתעקשים לקבל את המידע הזה, רוב הילדים מוכנים לענות. אבל אם הילד ממשיך להסתיר ולהתחמק, יש צורך לעבור לרמה הגבוהה ביותר של השגחה, דהיינו, פעולות חד-צדדיות, המיועדות להגן עליו בפני סכנות. ישנן סדרה של פעולות שהורים יכולים לעשות ברמה זו, למשל: הפסקת דמי הכיס, סבב טלפונים, יצירת קשר עם חברים והוריהם, ביקורים "בשטח", ועוד. הדרך הטובה ביותר לבצע פעילויות כאלה פורטה בספרי "עולם של פיתויים: איך נשמור על ילדינו".
הפוסט הנוכחי עוסק בשאלה ההורית הנפוצה: "מה זה עוזר לי לשאול את ילדי? ממילא אני לא יכולה לעצור בעדו והוא גם לא יספר לי את האמת!" מה שחשוב שהורים יבינו הוא שהשגחה הורית איננה שליטה. אבל מחקרים מראים בעליל, שפעולות ההשגחה מפחיתות סיכון בצורה משמעותית, גם כשהילד לכאורה לא משתף פעולה. המנגנון לשיפור המצב הוא העובדה שהילד מרגיש שההורה מלווה אותו, נמצא קרוב, מתעניין, שואל, ובמידת הצורך בודק.
הוכחנו את היעילות של שאלות או בקשות פשוטות שיוצרות חווייה של ליווי גם לגבי ילדים גדולים, למשל, נהגים צעירים. במחקר שביצענו ההורים תודרכו לבקש מבנם, לפני יציאתו לבילוי עם האוטו, שישלח מסרון ברגע שהוא יגיע ליעדו. ואם מדובר בבילוי לילי, שישלח עוד מסרון לפני חצות, כדי שההורים יוכלו לישון בשקט. מסתבר שהרוב הגדול של הצעירים שיתפו פעולה עם הבקשה. והם גם נהגו יותר בזהירות! הוכחנו זאת בכך שהרכבנו מכונה בתוך האוטו המשפחתי, שסיפקה מידע מדויק על רמת הסיכון בנהיגה. התערבויות כאלה הוכיחו את עצמן כיעילות לאורך זמן. הנהגים שהוריהם היו בתכנית שמרו על נהיגה בטוחה יותר למשך כל ששת חודשי המחקר.
השגחה היא על כן ליווי ולא שליטה! כשהורה שואל את השאלות "לאן?" "עם מי?" "מה התכנית?" ו-"מתי אתה חוזר?" הוא מראה לילד שהוא קרוב, שהוא חושב עליו, שהוא דואג לביטחונו. במידה והילד עונה בחוצפה, למשל: "מה פתאום את שואלת את זה? אלה החיים שלי!" ההורה יכול לענות: "כי אני האמה שלך, ואני לא אוותר עליך!" מה שעוזר להפחית סכנה היא עצם העבודה שההורה שואל ומתעקש. במידה והילד יוצא בלי לדווח או פשוט טורק את הדלת, ההורה יעבור לרמה העליונה של ההשגחה, דהיינו, פעולות חד-צדדיות להגנת הילד.
כשהורים מבינים שהשגחה פועלת כליווי ולא כשליטה, הם מסוגלים להתמיד בעמדת ההשגחה, גם כשהילד מחמיץ פנים או מסרב לשתף פעולה. זה מחזק את ההורים משמעותית. ברגע שהם מבינים שהשגחתם לא תלויה בשיתוף פעולה מצד הילד, הם יכולים למלא את תפקידם בכל תנאי! ומה שמפתיע: בתנאים אלה, הסיכוי לשיתוף פעולה עולה!