• Haim Omer

איך מצאתי כפר כדי לגדל אותי

Updated: 5 days ago




אמי אהבה אותי מאד, העריצה אותי והאמינה שאקבל פרס נובל. ואני אהבתי אותה בחזרה, הייתי כה קרוב אליה, שכאשר דיברתי אתה דיברתי עם המבטא הפולני שלה בפורטוגזית, כדי להדגיש את הקרבה המיוחדת בינינו. אבל כנראה שזה לא הספיק לי. מגיל מוקדם מאד הרגשתי צורך עז בקשרים אחרים, בעיקר עם מבוגרים ששידרו לי תחושה של "אחרות". בעצם, מי שנראתה לי אחרת, הייתה אמי. היא לא דיברה פורטוגזית היטב (הוריי הגיעו לברזיל כפליטים ב 1947 ואני נולדתי ב 1949), המאכלים בבית לא היו כמו אצל אחרים, והמשפחה שלנו הייתה מצומצמת להחריד. לא היו סבים, היה דוד אחד, אבל הוא הורחק מאתנו בגלל סכסוך משפחתי, ולא היו ברזילאים בין ידידי הוריי, רק יהודים ששרדו מאותה העיירה או מאותו מחנה הריכוז. תחושת הזרות אולי הסבירה מדוע הייתה לי ערגה אין סופית לקשרים מחוץ למשפחה המצומצמת. אולי זאת ערגה שכל ילד חווה, לצאת החוצה מן המשפחה הגרעינית. אלה הנסיעות הראשונות שלנו ל"חוץ לארץ".


הדוד יחיאל השאיר כנראה חור עמוק של געגועים בנפשי. הוא היה שם כשהייתי מאד קטן, יש לי תמונה שלו אתי כשאני בן קצת יותר משנה, ותמונה זו הייתה לי יקרה ביותר בכל שנות ילדותי, למרות שאת הדוד הפסקתי לראות, כי אמי כעסה עליו על כך שהתחתן אם אישה אחרת (אני מאמין שאמי הייתה מאוהבת בדודי, אבל הסתפקה באבי כפרס תנחומים כשדודי לא נענה לרגשותיה). הערגה לדוד בלטה גם בסיפורים ששמרתי בלבי. היה הסיפור איך באנייה שהביאה אותם כפליטים מאיטליה לברזיל, אחי, שהיה אז בן 10 חודשים היה ערום בזרועות הדוד והשתין לתוך קערת הספגטי שהכינו לנוסעים. הדוד סיפר (כך סיפרו לי) שהוא לא רק שלא דיווח על כך לאף אחד, אלא גם אכל את הספגטי בתיאבון עילאי. כנראה מאד רציתי דוד כזה שיאכל ספגטי עם רוטב שלי. בכל מקרה הדוד יחיאל הפך למגנט שמשך אותי בכוח עז. כשהייתי בן 10 למדתי לנסוע לבד באוטובוסים והתחלתי לנסוע אליו לבדי, למרות שהדרך הצריכה שני אוטובוסים ולקחה יותר משעה לכל כיוון. כשהתחלתי להגיע לבית הדוד משהו עמוק נרגע בתוכי. כנראה שהצימאון לשייכות משפחתית רחבה בער בעצמותיי. דודי ודודתי (מרתה) הרחיבו את חיי וסיפקו לי דגם של משפחה מתפקדת שלא מצאתי בבית הוריי. ביליתי בביתם כל ערב שבת, נסעתי אתם לחופשים, ובבניין בו הם גרו הכרתי את אהבתי הגדולה (והנכזבת) בגיל ההתבגרות. קרו שם הרבה דברים. כאילו אינטנסיביות החיים הייתה גדלה בקרבתם. למרבה הפלא, אמי התרככה. וכשאני משמש כגשר, שוקמו היחסים בין שתי המשפחות. זה היה תהליך הפוך מן הרגיל: במקום שההורים יקרבו את הילד לדודים, הילד קירב את הדודים חזרה להורים. אם אין כפר, הילד דואג שיהיה. רק שילדים רבים מוצאים את הכפר שלהם בקרב קבוצות בעייתיות. המשפחה הרחבה יכולה להוות חיסון נגד סכנה זו. המחקר מגבה הנחה זו: מעורבות של בני המשפחה הרחבה בגידול הילד מורידה סכנה של היסחפות לקבוצות עבריינים.


מי שקרא את ספרי "פחדים של ילדים" מכיר את דונה אולגה, השכנה היפיפייה בה הייתי מאוהב ושלימדה אותי לשחות בדרך בלתי נשכחת בהיותי בן 9. כל המשפחה של דונה אולגה שיחקה תפקיד חשוב לאורך שנות ילדותי, להתחיל בתחום האוכל. אצל דונה אולגה הכרתי את האורז עם שעועית אדומה, את הארטישוק ברוטב, ואת השרימפס ברוטב עגבניות, שמהר מאד הבאתי הביתה, ומריה, העוזרת הבלתי נשכחת שלנו (בשבילי היא הייתה ממש מריה הקדושה) לא היססה להוסיפם למטבח הביתי. דונה אולגה שמעה לפעמים איך אמי קוראת לי ביידיש, וביקשה ממני שאדבר אתה קצת ביידיש. אמרתי לה שאני יכול לשיר. שרתי לה שיר, אבל לא באמת ידעתי את המילים, אז פשוט דיברתי בג'יבריש עם צליל יידישאי. היא אמרה לי שאני צריך לשיר בצורה יותר בהירה. עניתי לה: "בסדר דונה אולגה, אלך לשיר בשמש!" מר אוטו, בעלה הגרמני, לימד אותי לשחק שח. הוא היה מדבר אתי בגובה העיניים, לעתים בצורה מפתיעה. אני זוכר שיחה אתו כשהייתי בכיתה ב': הוא סיפר לי על ההתעוררות הנאצית בקרב הקהילה הגרמנית בדרום ברזיל, בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. הוא סיפר לי בסלידה איך כולם היו צועקים "הייל היטלר!", מברכים במועל יד, ומדביקים צלבי קרס על הזרוע ועל התחת. אינני יודע אם זה שיקף את עמדתו האמתית באותן שנים, אבל זה עשה לי טוב. הבנתי שהוא מבין איך צריכים לדבר עם ילד יהודי שנולד כשהאפר עוד היה חם. כיוון שלא היו לי סבים, הייתי הולך להורים של דונה אולגה, שהיו איטלקיים במקור, ושם למדתי את המשפט הראשון שלי באיטלקית "מנג'יה מנג'יה קה טי פה בנה!" ושם הכרתי את לויזיניו השכן היפני שלהם, שחקן כדורגל מבריק, הראשון בסאו פאולו ששיחק עם עדשות מגע. הבת של דונה אולגה, נורמה (שם מתאים למשפחה איטלקית) הייתה בגילי, והיא הייתה חברתי לחקירות אנטומיות מעמיקות, חוץ מלהיות חברה נהדרת לאין ספור משחקי דמיון בהם בילינו יחד שעות ארוכות כל יום. חיפשתי אותה הרבה פעמים באינטרנט, אבל לא מצאתי.

יש משהו הפוך בסוג הנוסטלגיה שמשתקפת מזיכרונותיי על הדוד והשכנה. בדרך כלל אנו חווים נוסטלגיה לבית, כשאנו במקומות זרים, ואילו אני חוויתי נוסטלגיה לזר, כשהרגשתי צר בתוך ביתי. יתכן וחוויות אלו חיסנו אותי מפני האמונה הפסיכולוגית הנפוצה שכל מה שחשוב זה הקשר האינטימי עם ה"אוביקטים" הראשוניים (כלומר האם, כי "לידת האב" בפסיכולוגיה היא תופעה יחסית מאוחרת). ההתנסות שלי לימדה אותי אחרת. אני חוויתי חוויית עוגן רחבה בגלל החיבורים האלה לעולם שהיה הרבה יותר רחב ממשפחתי הגרעינית. אני אסיר תודה להם על כל מה שהם אפשרו לי. ואני רואה שליחות בהפצת המסר על הצורך של ילדים והורים כאחת במערכת רחבה של תמיכה ושייכות. "דת האינטימיות" שכולאת את המשמעות הקיומית של קשרינו בתוך הבועה של אחד מול אחד יוצרת סגירות איומה. זה לא פלא שבכמה תיאוריות פסיכולוגיות בולטות מתארים את היציאה מן הסימביוזה כ- separation-individuation. אבל התרופה להסתגרות בתוך המעגל האינטימי איננה בספראציה-אינדיבואציה, אלא בשייכות רחבה מלכתחילה. הורים זקוקים לזה לא פחות מילדים.


הנכם יכולים לקרוא על דרכים לספק לילדכם הקשר בין אישי רחב, ולבנות לעצמכם מערך תמיכה רחב בספרי "הורים אמיצים".


(בתמונה - אחי, אני והדוד יחיאל)


802 views1 comment

Haim Omer \\ Founder of the NVR