רוב הילדים הם רכושנים וטריטוריאליים באופן טבעי. צעקות כמו "אל תיגע בדברים שלי!" "זה הכסף שלי!" ו- "צאי מהחדר שלי!" הם חלק מן המוסיקה היום-יומית במשפחות רבות. כשהילד גדל, הוא צריך ללמוד שיש דרכים מקובלות ובלתי מקובלות להשתמש ברכושם. למשל, הוא צריך ללמוד שלאחרים גם יש זכות על רכושם. הוא צריך ללמוד להתחלק. והוא צריך ללמוד לא להשתמש בדבריו בצורה מזיקה. הורים רבים מגיעים אלינו משום שילדיהם (מכל הגילאים – ה"ילד" המבוגר ביותר, שהוריו פנו אלינו לטיפול, היה בן 62!) משתמשים במחשבם האישי, בחדרם או בכספם בצורות פסולות. דוגמאות אופייניות הן של מתבגרים שמתמכרים למסכים, מסתגרים בחדרם המבוצר, או משתמשים בכספם כדי להמר או לקנות סמים. במצבים אלה ההורים נדרשים להגדיר מחדש את הזכויות שלהם ושל ילדם בנוגע לרכוש וטריטוריה. ניצול לרעה של רכוש וטריטוריה קשור לעתים קרובות בחרדה. נערים רבים מסתגרים בחדרם בגלל חרדה חברתית. אחרים מתמכרים למחשב משום שהם מפחדים להיכשל בהתמודדויות ב"עולם האמיתי". ילדים שמנסים להשתלט על הבית, עושים זאת לעתים קרובות מתוך חרדה עמוקה.
כל לילה, לפני שהיא הלכה לישון, אירית (5) דרשה מאמה, אסנת, לקיים טקס מדוקדק, כדי להבטיח שהבית מוכן ללילה ומוגן נגד גנבים. אסנת היתה צריכה לקיים ביקורת יסודית של כל מנעולי הדלתות והחלונות בבית, תחת הפיקוח הקפדני של בתה. אחר כך האם היתה צריכה האם לסובב את כל הבובות בחדרה של הילדה ולהפנות את עיניהן אל הקיר בליווי טקס מסוגנן של 'לילה-טוב'. האב (אבנר) התייאש והיה מסתגר בחדרו עם מותחן ביד. המטפלת שאלה את ההורים, אם זאת לא הייתה אחריות יותר מדי גדולה לילדה בת 5. האב חייך בסיפוק והאם הסכימה במבוכה. המטפלת הציעה להם טקס נגדי כדי לתבוע מחדש את בעלותם על ביתם. על שני ההורים לקחת את אירית ביד, לעבור בכל חדרי הבית, לציין את החפצים השונים ולומר לה (וגם לעצמם), שהם כולם שייכים להורים. עליהם לפרט בנוגע לכל חפץ מתי נרכש ומה היה מחירו. ההורים חתמו את הטקס בהצהרה: "הבית הזה וכל מה שיש בו שייכים לנו. החדר שלך שייך לנו משום שאנחנו קנינו אותו ושילמנו עבורו. כל הדלתות והחלונות שייכים לנו. אפילו הבובות שלך הן אורחות שלנו ועליהן לציית לחוקי הבית. כמובן, זה גם הבית שלך, משום שאת הבת האהובה שלנו. אבל הכל שייך לנו. מעכשיו והלאה, אנחנו נדאג לנעול את הבית ולא נהיה מוכנים לשמוע ממך אפילו מילה אחת בקשר לכך. בנוסף לזה, בבית שלנו בובות לא ישנות עם העיניים לקיר. אם נמצא אותן בבוקר במצב הזה, הן יהיו סגורות בארון למשך שבוע. לילה טוב." לטקס הנגדי היתה השפעה מיידית. הבדיקות הליליות נעלמו ולא הוחלפו על ידי טקסים אחרים. בעצם מי שהשתנה בראש וראשונה היו ההורים. הטקס הנגדי איפשר להם לתבוע מחדש את תפקידם כעוגן הורי עבור בתם. אירית לא נסחפה עוד על ידי חרדותיה, משום שהוריה למדו להחזיק מעמד בתפקידם ההורי.