פוסט זה חובר בשיתוף עם ד"ר רינה עומר
אולי לא שמים לב לכך, אבל התכניות שמתפרסמות לבקרים על שחרור הדרגתי של הסגר יוצרות מעמד עשוק ייחודי: אנחנו הזקנים, הסבים, הפנסיונריים. המודלים הסטטיסטים מראים שבעוד שאת הילדים אפשר לשחרר, כי הם לא ממש בסכנה, והבוגרים צריך לשחרר כדי לחדש את הכלכלה, את הזקנים צריך לסגור, כי הם גורם הסיכון העיקרי להצפת בתי החולים והתמוטטות מערכת הבריאות. אבל משום מה צריך להיות ברור לנו, שרוצים לסגור אותנו לטובתנו, כדי לדאוג לנו, כדי למנוע את הגרוע מכל עבורנו.
אנו סבורים שאנו צריכים להעיז ולהגיד למתנכננים ולאחראים על מדיניות הסגר, בין אם כאלה שדוגלים בכפיה בין אם כאלה שדוגלים בשכנוע: "תודה רבה! אנחנו נקבע בעצמנו את תנאי השחרור שלנו! אנחנו נהיה אחראים לעצמנו, ולא נאפשר שיכלאו אותנו בשמה של אידיאולוגיה פטרנליסטית, שמפקיעה מאתנו את החירות והזכות לקבוע את נהלי חיינו!"
בראש וראשונה אנחנו מעוניינים להשמיע את הצרכים ואת המשאלות שלנו. הדבר הראשון והחיוני ביותר עבורנו הוא לפגוש את בני המשפחה שלנו! ולא רק בזום. אנחנו רוצים לראות את ילדינו, נכדינו, אחיינינו, בני דודינו וחברינו לא רק דרך המסך אלא במפגש של בשר ודם. אחננו נחליט מתי נהיה כבר מוכנים להתחבק, אבל לראות אותם אנחנו צריכים! ואנחנו מעיזים לדרוש, שאם נחלה ונהיה בסכנה למות, על החברה לדאוג לכך שיוכלו להיפרד מאתנו! אנו דורשים לייצר אמצעי מיגון לא רק כדי לדחוק אותנו לפינה סטרילית, אלא גם כדי לבוא ולהיפרד מאתנו במקרה הצורך!
אנחנו צריכים להחליט מתי ובאלו תנאים לבקר ולקבל ביקורים משפחתיים, ולא המחוקקים רבי התבונה. בערב פסח סיפרה לנו חברתנו אנה גלמן (בת ה-70) שהיא החליטה לנסוע למשפחה של בתה כדי לעבור אתם את הסדר. היא בוודאי רצתה להיות אתם, אבל אולי עוד יותר היא נדחפה לכך על ידי האיסור. השתתפותה בסדר הביעה את מחאתה. חג החירות חל על סוגים שונים של שעבוד, גם כאלה שהמציאו רק אתמול.
לאחרונה גילינו שהתפקידים והפעילויות שממלאות את חיינו ומעשירות אותם בתוכן, בין אם בעבודה, בנוכחות המשפחתית שלנו כסבים או דודי-רבא, בקבוצות השייכות החברתיות, ובנחמות הפנאי שלנו צומצמו בצורה קשה. כך זה עבור כולם, אין ספק שהמגבלות חלות לא רק עלינו. אך עלינו הן חמורות יותר. זאת כי המשפחות הגרעיניות ממשיכות לחיות עם הילדים בתוך הבית. העובדים החיוניים וגם הפחות חיוניים ממשיכים להידרש או צפויים להיקרא לדגל בהקדם האפשרי. בנוסף על כך, צעירים וילדים יכולים הרבה יותר להיפגש וכבר נבנות תכניות כיצד להחזירן לנורמליות, אולי במשמרות, אבל בכל זאת. בתכניות שמתפרסמות לבקרים אותו הדין לא חל לגבינו. אנחנו אמורים להישאר מבודדים כדי שלא נמות חלילה. רק באופן זמני, אומרים לנו, עד שיהיה חיסון. באמת יש לנו זמן לחכות שנה וחצי עד שיהיה חיסון! וגם אז, ידוע שחיסונים פחות יעילים אצל זקנים. צעירים ובוגרים יכולים לחכות, להם יש שנים רבות לחיות, אבל אנו לא יודעים כמה שנים יש לנו. האופק שלנו קצר הרבה יותר. הדרישה שנחכה לא דומה לדרישה שצעירים יחכו. אומרים לנו למעשה, שכדי שלא נמות, עלינו להתפגר!
אז אנחנו מודיעים: נזמין את ילדינו ונכדינו ונקבע אתם סדרי ביקור קבילים ובטיחותיים עבורם ועבורנו! נזמין את חברינו וניפגש אתם, תוך הקפדה על סדרי המרחק שנמצא לנכון עבורנו. ולהלן ההודעה השערורייתית ביותר: אנחנו נחליט מתי נחבק את נכדינו! או את ילדינו! בננו מיכאל שמע את זעקתנו, ואמר לנו: "אנחנו נשחרר את הסגר בעצמנו. נדאג לעצמנו. נבוא לבקר ובבוא הזמן גם נתחבק. לא ניתן שתתפתח אלרגיה לחיבוק!" אלה היו המילים המנחמות ביותר ששמענו מזה זמן רב. ידעתם שלא רק תינוקות וילדים, אלא גם זקנים זקוקים למגע?
אגב, שנינו פסיכולוגיים והחלטנו שתוך כשבוע נודיע למטופלים שלנו, שאלה מביניהם שירצו להגיע טיפול באופן אישי יוכלו לעשות זאת. יצטרכו לרחוץ ידיים ונשאל אותם מראש אם אין להם סמפטומים. אך מעבר לכך, אנחנו לוקחים את הסיכון. אפשר להרוג גם על ידי בידוד, הפקעת התוכן והמשמעות מהחיים. מלאך המוות רחמן יותר.
אנחנו לא מעודדים התנהלות בלתי אחראית. נשמור על כללי הזהירות ונשקול את ההמלצות. מה שלא מתקבל על הדעת זה שיקבעו כללים שונים לצעירים ולבוגרים, אבל כללים אחרים לגמרי לזקנים. וזאת מבלי שטרחו כלל להתייחס לצרכים שלנו. זאת הפלייה גסה, ולא נוכל לקבלה. אנחנו אזרחים אחראיים, וקרוב לוודאי יודעים טוב יותר לשמור על עצמנו ועל יקירנו מאשר רוב הצעירים. את הכבוד המינימלי של לתת לנו את הזכות לשמור על עצמנו חייבים לתת לנו.
הנכם מוזמנים לבקר באתר ולקרוא את הפוסטים האחרים שלי, כמו גם לקבל מידע על גישת ה NVR (התנגדות לא-אלימה): www.haimomer-nvr.com