ידידה שלי, שילדה תאומים תקופה קצרה לאחר ילדה הראשון, סיפרה לי לפני שנים על החלטה מיוחדת של הפסיכולוגית שלה. המטפלת התרשמה מן ההתשה העמוקה של האם, כמו גם מן העובדה, שהיא לא הצליחה לדאוג לעצמה למרחב אישי לעצמה, למרות שהתאומים היו כבר בני שנתיים. כאשר האם הייתה מגיעה לטיפול, הפסיכולוגית הייתה נותנת לה לשבת על כיסא נוח בגינה למשך שעה ארוכה. ידידתי סיפרה לי ששעת המנוחה אצל הפסיכולוגית לימדה אותה את השיעור המשמעותי ביותר על אימהותה: שאם היא לא תמצא פינה מוגנת לעצמה, היא לא תוכל לספק לילדיה את האם לה הם זקוקים.
חוויות של התשה קשה הן נפוצות אצל הורים לילדים קטנים, גם לאחר תקופת הינקות. העומס על ההורים, ובמיוחד על האימהות, גדל בין היתר עקב צמצום השפעת המשפחה הרחבה בחברה המודרנית. היום הורים מגדלים את ילדיהם בתוך המשפחה הגרעינית הרבה יותר מאשר בעבר. בנוסף, אמונות פסיכולוגיות מדגישות שההתפתחות הנפשית של הילד תלויה כל כולה בקשר האינטימי הבלעדי בינו לבין האם. גישה זו מגדילה את העול והאחריות האין-סופיים של האם.
האמת היא שכבר בשנתם הראשונה, לא כל שכן בשנים הבאות, ילדים נהנים מכך שהם גדלים בתוך רשת רחבה יותר. נוכחותן של דמויות אחרות (אב, סבים, דודים, חברים, וגם במידת האפשר עזרה מקצועית) תורמת רבות לילד, ומה שלא פחות חשוב, היא תורמת עמוקות לאם. כך, למשל, הוכח שבחברות שבטיות בהן קבוצה רחבה של אנשים משתתפת בדאגה לילד כבר מן הגיל הרך ביותר, ילדים לא סובלים מן התופעה של "פחד מזרים". בנוסף, תופעות של חרדה חברתית בהמשך הדרך, הן נדירות הרבה יותר. בספרי "הורים אמיצים", כיניתי את האמונה שבעיות נפשיות נוצרות או נפתרות, רובן ככולן, בהקשר של היחס הקרוב בין ההורה לבין הילד "דת האינטימיות". יתכן מאד שעמדה תרבותית זו גורמת לעוול לאין ספור אימהות וילדים גם יחד.
האפשרות להיעזר באחרים ובכך ליצור תנאים טובים יותר של מנוחה ותמיכה איננה רק תולדה של מצב אובייקטיבי. היא גם קשורה בעמדת ההורים. בדידות היא לא רק מצב במציאות, אלא גם עניין של אמונה והרגל. במחקרינו הוכחנו, שכאשר הורים לילדים בכל הגילאים לומדים איך לפנות, לבקש ולקבל תמיכה, מצבם משתנה מן היסוד. גם תמיכה צנועה מבחינת השקעת הזמן והמאמץ, יכולה ליצור שינוי רגשי עמוק. לפני כשנה צפיתי באירוע מרהיב באחד הקניונים בתל אביב. קבוצה של כעשרים אימהות עם תינוקות ישבו ביחד במעגל, כאשר מדריכה צעירה הדגימה פעילויות בהן האימהות שיתפו זו את זו בהפעלת התינוקות. כאן נוצרה רשת תמיכה אנונימית, שאולי נתנה לכל המשתתפות ותינוקותיהן חוויה ייחודית במינה. העובדה שהאירוע התרחש במרחב ציבורי, לעיני עוברים ושבים רבים שעצרו כדי לצפות במתרחש, נתנה לו נופך מיוחד במינו. פתגם מסורתי גורס "שצריכים כפר שלם כדי לגדל ילד". כאן נולד הכפר הזה, ולו לרגע חולף. אולי הוא נתן השראה לכמה מן האימהות לחפש להן תמיכה ושיתוף גם בהמשך הדרך.
קבלת התמיכה מאפשרת לבנות איים משמעותיים של מרחב בטוח לא רק לאימהות, אלא גם לאבות. על כן, אחד "הטיפים" החשובים להורים לילדים קטנים, גם לאחר גיל הינקות, הוא: "חפשו עזרה, בקשו עזרה, שתפו אחרים! צרו לעצמכם שעות או חצאי שעה בהן תוכלו להינפש! ותנו לילדכם את האפשרות ליהנות מכך שאתם לא מהווים את כל המציאות החברתית בה הם גדלים!"
המרחב הבטוח לו זקוקים הורים הוא גם בעל ביטוי פיזי. שאלו את עצמכם: "יש לי פינה משלי, בה אני יכולה לנוח ולהתנתק?" "האם אני מרשה לעצמי לעשות זאת?" "האם אני מסוגל\ת לצמצם את הזמינות המוחלטת שלי לילדי?"
כשהורים לומדים להקפיד על קיום של מרחב אישי עבורם, ילדיהם מתחילים לרכוש מיומנות חיונית: הם לומדים להרגיע ולנחם את עצמם. אחת ההוכחות הבולטות לכך התקבלה במחקרים על טיפולים בתינוקות עם בעיות שינה. בטיפולים אלה ההורים מתודרכים לצמצם את זמינותם המוחלטת כתגובה לבכי התינוק. למשל, הם לומדים שלא לקחת את התינוק למיטה שלהם, ולומדים לנחם אותו מבלי לקחת אותו לזרועותיהם. למשל, כשהתינוק בוכה, ההורה ניגש אליו, מרגיע אותו במילים וליטוף לדקה, ואחר כך נשאר בחדר, אך מבלי להוציא את התינוק ממיטתו. אם התינוק לא נרגע, ההורה יכול לשים מזרן על הרצפה ולאחר שהוא ליטף אותו, הוא נשכב על המזרן ו"מדגמן שינה". המחקר הראה שבתנאים אלה התינוק לא רק נרדם מהר יותר, אלא גם מתעורר פחות במשך הלילה. וכאשר הוא מתעורר, הוא מסוגל יותר לחזור ולישון בכוחות עצמו. במילים אחרות: התינוק למד להרגיע את עצמו. ממצא מאלף נוסף הוא שהשתתפות של אבות בתהליך מביא לתוצאות טובות במיוחד!
בתהליך זה ההורים למעשה בונים לעצמם מרחב אישי: גופם, מיטתם וחדרם אינם זמינים באופן טוטאלי, אלא באופן מוגבל. ההורה לומד להגיד לעצמו: "זה גופי!" "זאת מיטתי!" "זה חדרי!" הדבר המפתיע הוא שכאשר ההורה לומד לשקף עמדות אלה, התינוק ישן טוב יותר! במונחים שלנו, הוא זכה לחוויה של עגינה הורית. הורים שיש להם מרחב בטוח לעצמם, מסוגלים להקרין חוויה של בטחון לילדיהם. ככלות הכול, העוגן ההורי זקוק למקום יציב ובטוח כדי להיאחז בקרקע.
החשיבות של המרחב הבטוח בולטת במיוחד בנושא בו אטפל בפוסט הקרוב: פחדים של ילדים. כפי שנראה, יצירה של מרחב בטוח עבור ההורים היא לעתים קרובות הסוד לפתרון של בעיות חרדה של ילדים!