• Haim Omer

טוב להורה וטוב לילד

Updated: Oct 20




מה מייחד את גישתנו מגישות אחרות לעבודה עם הורים? כשאני מציג את התפתחותה של תורת ה- NVR אני נשאל: "האם זה דומה לגישת התקשורת הלא-אלימה?" "האם זה לא חופף את הגישה של משמעת חיובית?" "זה דומה לגישה הדיאלקטית?" אכן ניתן למצוא נקודות רבות להקבלה. ככלות הכול אין לנו מונופול על החוכמה ולא המצאנו את הכלים שלנו יש מאין, אלא התאמנו דברים קיימים לצרכינו. עם זאת, קיים דגש שהוא לדעתי ייחודי לנו ומאפיין את כל עבודתנו. זהו החיפוש אחר עשייה שהיא באותה מידה טובה להורה וטובה לילד. אנו תמיד שואלים את השאלה הכפולה: "מה קשה להורים ובמה זה מקשה עליהם לעזור לילד?" להערכתנו לא ניתן לתת לילד את מה שהוא צריך, אם לא נדאג לתת גם להורה את מה שהוא צריך. בוודאי גם זה לא רעיון חדש. אבל אנחנו חושבים על זה כל הזמן.

הווה נתמקד במושג המרכזי שמבקש להשיג את המטרה הכפולה (לעזור להורים ולילד גם יחד) בהקשר של הגיל הרך, דהיינו, המושג של עגינה הורית. אין ספק שילדים קטנים זקוקים לחוויה של עוגן הורי, כדי להתייצב מול הדחפים והרגשות שמציפים אותם. כשילד קטן מרגיש זעם, אימה או חוסר אונים; או כשהוא נחשף לסכנה או פיתוי, הוא זקוק להורה "חזק וחכם" (בביטויו הנצחי של ג'ון בולבי), כדי להגן עליו, לייצב אותו, ולהעמיד לו גבול. צורך זה הוא היסוד של דחף ההתקשרות, כלומר, הצורך של הפרט הצעיר והפגיע להתחבר לבוגר שיספק לו בטחון. ההורה מגן על הילד גם נגד סכנות מבחוץ וגם נגד האימפולסים, והאמוציות העזות שמערערות את הילד מבפנים. אך עגינה הורית משקפת גם צורך


ברור של ההורה. זאת כי הורה שכל הזמן מיטלטל ונגרר, ישקע לחוסר


אונים, יישחק, וידעך. על כן ההורה זקוק להתחבר מחדש "לקרקע וההורית" שלו, כדי להתייצב ולהתחזק.

תפקיד העוגן ההורי נשען על ארבעה יסודות: נוכחות, שליטה עצמית, תמיכה, ומבנה (סטרוקטורה). נוכחות: הילד זקוק להורה נוכח, שמשדר לו את המסר "אני כאן!". שליטה עצמית: הילד זקוק להורה שלא מתפרץ או נכנע. תמיכה: הילד זקוק להורה מחובר ונתמך. מבנה: הילד זקוק לחוויה של סדר ושגרה. ארבעת היסודות חיוניים לא פחות להורה עצמו. כך, ההורה חייב להרגיש שיש לו מקום, השפעה ומשקל (נוכחות); שהוא לא נסחף או מתפרץ (שליטה עצמית); שהוא מקבל לגיטימציה, עזרה, וחלוקה בעול (תמיכה), ושיש סדר בחייו ובביתו (מבנה). במילים אחרות, ההורה חייב לעגן את עצמו, כדי לשמש עוגן לילדו.

נחשוב על החוויה היום-יומית של משפחה עם "ילד פיצוץ" (ביטוי שטבע רוס גרין בספרו הקלאסי). אצל הילד קיימת הפצצה של רגעים, שכל אחד מהם דורש אותו באופן מוחלט ומידי, כטרטור פנימי שקורא לו ללא חרף: "עכשיו! עכשיו! עכשיו!" אצל ההורים החוויה משתקפת כדחף לעצור את הילד בכל רגע, בטרטור מקביל, בו ההורים נדרשים כל הזמן לצעוק: "לא! לא! לא!" החיים הופכים לסחרחרת מטורפת, שמבטאת את המכפלה של "עכשיו! עכשיו! עכשיו!" ב- "לא! לא! לא!". מבחינת הילד, אין המשכיות, אין רציפות, אין סדר, אלא החיים קטועים לרגעים בלתי קשורים זה בזה. מבחינת


ההורים אין אפשרות לתכנן, לצפות, או אפילו להתייחס למה שהיה קודם. החוויה הופכת למערבולת כאוטית של רגעים בלתי קשורים. במקרים רבים ישנם גם "פיצוצי על", המאופיינים בצרחות חסרות שליטה, אלימות כלפי אנשים או חפצים ותחושה של שבר והתמוטטות. האתגר במצבים אלה הוא לסייע להורים ליצור חוויה של עוגן, אשר תייצב אותם והילד גם יחד.

כדי להתמודד עם מצבים אלה, אנו מבהירים להורים את ההבדל בין "לא-בועות", כלומר, איסורים שמתפוקקים כמו בועה ברגע שהם נאמרים, לבין "לא-עוגן", כלומר אמירת "לא" בה ההורה יוצר חוויה מתמשכת של נוכחות "וגבול חם". "לא-עוגן" ניתן להפיק רק במסורה (אנו מציעים להפיק "לא-עוגן" לא יותר מאחת לשבוע), אבל החוויה יכולה לשנות את האווירה המשפחתית מן היסוד. כדי להפיק "לא-עוגן" על ההורה להתכונן, להודיע, ליישם, לגייס תמיכה ולעקוב.

במקרה של המשפחה שתיארתי בפסקה לעיל, ההורים נדרשו להחליט מה הנושא המרכזי הראשון, בו הם יבקשו לעגן את עצמם ואת ילדם. במקרים בהם יש אלימות רצוי להתחיל בנושא זה. על כן, בחירה הולמת תהיה להתנגד ולהתגונן נגד האלימות שמתפרצת בהתקפי הזעם של הילד. העובדה שההורים מחליטים ביחד על הקו האדום שלהם (התפרצות אלימה) מקנה להם איזון טוב יותר. הם מודיעים על החלטתם לילדם בצורה כמעט פורמאלית (מה שאנו מכנים "הכרזה"). לגבי ילדים שיודעים כבר לקרוא, ההכרזה נמסרת גם בעל פה וגם בכתב. במקרה הנוכחי, היות והילד בן 5, ההורים ביצעו את ההכרזה בעל פה, אך בהברקה יצירתית הם הוסיפו ציור להכרזה. אלו היו מילות ההכרזה:


הם הקריאו לו, מסרו לו את הציור, קמו ויצאו מן החדר. לקורת רוחם, הילד שלט על עצמו שבוע שלם לאחר ההכרזה. אך לאחר מכן באה ההתפרצות הצפויה. האם, שהייתה לבדה עם הילד באותה עת, שלחה אותו לחדרו, ואמרה לו: "אני לא אקבל את זה יותר! אתייעץ עם אבא ונודיע לך מה החלטנו!" בערב, נכנסו שניהם לחדר הילד והאבא אמר לו: "אנחנו כאן בגלל שזרקת כיסא על אימא. אנחנו נשב ונחכה שתציע פתרון, איך זה לא יקרה יותר!" לאחר מכן שני ההורים נשארו בשקט למשך רבע שעה. לאחר כמה זמן הילד פרץ בבכי ואמר שהוא לא זוכר מה קרה. האם הזכירה לו את הפרטים בסבלנות (לילדים אלה יש קושי אמתי לזכור את מעשיהם לאחר מספר שעות). הילד הנהן בראש שהוא נזכר, אך מחה שהוא כבר נענש. האב אמר: "אבל עכשיו אנחנו רוצים פתרון איך זה לא יקרה יותר!" הילד שילב ידיים בפרצוף זועם. ההורים נשארו בשקט. לאחר כעשר דקות נוספות, הם אמרו לו: "עוד לא מצאנו פתרון, נמשיך לחפש! מה שבטוח זה שלא נסבול יותר דברים כאלה!". אמרו ועזבו את החדר. למחרת הדוד, שהילד אהב במיוחד, הגיע הביתה לביקור. הוא הזמין את הילד אליו ואמר לו: "אני יודע מה היה אתמול ועל הכיסא שזרקת על אימא! אני גם לא מוכן שזה יקרה שוב. אימא שלך היא אחותי, ואני לא אסכים שתפגע באחותי! אני מוכן שתתקשר אלי אם אתה כועס, ואני אעזור לך להירגע. אני מאמין בך מאד ואני יודע שאתה יכול להתגבר על זה. אבל אסור שתתפרץ ככה!" ההתפרצויות הלכו וירדו ותוך זמן קצר נעלמו לגמרי.

הורים רבים שואלים: "ומה עם כל שאר הדברים האחרים שהילד עושה?" התשובה שלנו להורים היא שעל ידי הפקת "לא-עוגן" הם משנים בראש וראשונה את עצמם. הם מודיעים, מבצעים, עוקבים, ומרחיבים את עגינתם בעזרת תומכים. יש להם מילה, הם פועלים בשיתוף, הם זוכרים, הם שולטים בעצמם, הם נתמכים. בכך הם מפסיקים להיות מטולטלים. הם מגלים שהם מסוגלים, וגם הילד מופתע לגלות שוב ושוב שהם מסוגלים. תהליך זה משנה את התמונה כולה. כעבור שבוע הם יכולים להפיק "לא-עוגן" נוסף, אשר מעמיק ומרחיב את השינוי.

אכן "לא-עוגן" לא מכסה את כל ההתנהגויות הבעייתיות. אבל הניסיון וגם המחקרים שביצענו מוכיחים שהורים, שיוצרים חוויות מסוג זה, פחות נסחפים, נעשים יותר מוגנים ומגדילים את יכולתם לפעול בצורה יעילה גם בהקשרים אחרים. "המוסיקה" המשפחתית משתנה. במקום הטרטור התמידי "עכשיו! עכשיו! עכשיו!" המוכפל ב- "לא! לא! לא!" של ההורים, הבית מתחיל להישמע אחרת. הילד אולי עדיין ממשיך ב- "עכשיו! עכשיו! עכשיו!" אך ההורים משמיעים תגובת באס, מעין "לאאאאאאאאאאאא!" ממושך ומעוגן. כולם מרגישים בהבדל. בהדרגה, הילד מושפע מן ההמשכיות בהתנהלות ההורית והוא נעשה יותר מסוגל להיזכר, להתאפק ולתכנן. השליטה העצמית של ההורים מוכיחה את עצמה כמידבקת. הילד זוכה לעגינה, והוריו לתחושה של יציבות ושל יכולת. במחקרינו הוכחנו שעגינה הורית משנה מן היסוד את החוויה של ילדי פיצוץ והוריהם גם יחד. לכל אורך הדרך לא רק הילד במרכז, אלא גם הוריו. המשפחה איננה עיגול עם מרכז אחד (הילד), אלא אליפסה עם שני מרכזים: ההורים והילד.

תיאור מפורט לגבי הפקת חוויות של "לא-עוגן" ודרכים נוספות להעמדה של "גבול חם" ניתן למצוא בספרי "הורים אמיצים".

1,400 views

Haim Omer \\ Founder of the NVR