לפני כמה חודשים פרסמתי פוסט בו תיארתי את התופעה של "שחיקה הורית", שפוקדת הרבה אמהות ואבות לילדים בגיל הרך. מצב זה מאופיין, בין היתר, בעייפות והתשה, תחושת מוצפות, רוגזנות, הרגשה של אי התאמה לתפקיד ההורות, פנטזיות בריחה, חוסר שינה, צריכה מוגברת של חומרים בעייתיים (סיגריות, אלכוהול, ממתקים), ירידת ההנאה מהטיפול בילדים, התפרצויות כעס, וויכוחים בין בני הזוג. החלטתי לתאר בפרוטרוט מקרה אותו הדרכתי. בפוסט הנוכחי אתאר את האם שנקלעה למצב זה. בפוסט הבא אתאר את תהליך ההתמודדות. המודרכת שלי במקרה זה הייתה יועצת לאמהות צעירות, והיא סיפרה על מקרים רבים עם בעיות דומות.
אם צעירה זו נכנסה להריון לאחר חמישה חודשים של קשר עם חבר. כיום יש להם שני ילדים, ילד בן 3.5 וילדה בת 1.5. בן זוגה עובד שעות ארוכות וחוזר הביתה רק בלילה מאוחר. הוריה מבוגרים והיא לא רוצה להטרידם. בנוסף, היא לא כ"כ רוצה את עזרתם, משום שהם דוגלים בחינוך סמכותי, אולי אפילו סמכותני. האם מתארת את מצבה כך: "אני מרגישה שהתאמתי את עצמי לגמרי לילדיי ולחבר שלי. אני כבר לא יודעת מי אני. אני מרגישה לבד בעולם." במפגש עם היועצת היא נראתה מותשת, בכתה ללא הפסק, ואמרה שהיא לא מסוגלת להעמיד כל גבול לילדיה. הם מתעלמים ממנה וההתנהגות שלהם נעשית יותר ויותר דורשנית מיום ליום. היא מאוכזבת מעצמה כאם וכאדם. כשהיועצת שאלה אותה מה היא אוהבת לעשות היא ענתה: "אני כבר לא יודעת!" במהלך השיחה היא העלתה דברים שהיא אהבה לעשות בעבר. היא כמהה ליכולת לעשות עם זמנה מה שהיא רוצה, לא לדעת מראש מה ואיפה היא תאכל או תבלה, להיות מוכנה לזרום ולהיסחף עם האירועים... היא ביטאה ערגה עמוקה למצב זה שהיא קראה "החופש המוחלט". פנטזיות בריחה מסוג זה הן אופייניות להרבה אמהות שסובלות משחיקה הורית.
היא מתארת את ילדיה כנצרכים במיוחד (בעיקר הבן), בין היתר לאור העובדה שהוא ילד עם חרדות. הוא ישן במיטתה כל לילה, כי הוא לא מסוגל לישון לבד. הוא לא מוכן לשחק מבלי שהיא תהיה אתו ותשתתף באופן פעיל במשחקו. הוא סובל מחרדת פרידה, והיא לא יכולה לעזוב אותו לבדו, או אפילו עם אדם אחר, מבלי שהוא יפרוץ בבכי וצעקות. הוא הולך לגן, אך כל בוקר יש סצינה קשה כשהיא משאירה אותו בגן, והפרידה יכולה להימשך דקות רבות. היא מרגישה ששני ילדיה זקוקים לה כל הזמן, בין היתר כי שניהם נולדו בניתוח קיסרי בהול, והם הורחקו ממנה מיד לאחר הלידה. היא מתארת, כמו כן, שהיא רצתה להיות אמא לגמרי שונה מהוריה הסמכותניים (למרות שהיא מודה שהיא קיבלה דברים טובים מאד מהם), ובמיוחד מן הסבתא שגידלה אותה והסבה לה חוויות איומות, כמו להחזיק אותה מעל החלון ולאיים להפיל אותה למטה, אם היא לא תפסיק לבכות. היא מאד הושפעה מאידאליים של זמינות רציפה לילדים, אבל היא מרגישה שהיא לא באמת זמינה בשבילם, משום שבפנים היא עם תחושות שליליות, שבוודאי עוברות לילדיה.
הדרשנות וקשיי ההתנהגות של הבן בולטים גם בתחומים שלא קשורים לחרדה. כך, הוא התחנן שהאם תביא תרנגולות הביתה (יש להם חצר קטנה). היא אמרה לו שהיא מוכנה אם הוא יבטיח לעזור בטיפול בהן. הוא הבטיח (הוא בן 3.5!) והיא נעתרה. כמובן שבסוף היא מטפלת בהן לבדה. מידי פעם היא מאיימת לסלק אותן, אבל היא מיד נבהלת מעצמה, עקב המשמעות הסמלית של נטישת התרנגולות עבור ילדה. ישנן עוד תופעות פרדוקסליות, בהן משאלתה לחינוך פתוח, שמלווה בזמינות מלאה, מסבכת אותה במצבים בלתי אפשריים. למשל, היא רוצה שהוא ילמד להיזהר כשהולכים ברחוב. היא מסבירה לו, אבל הוא לא שומע לה. לעתים הוא יורד לכביש כאילו באופן הפגנתי. אז היא מאיימת שאם הוא ימשיך כך, היא תצטרך להחזיק אותו ביד. אך כשהיא עושה זאת הוא מתחיל לצרוח, והיא מרגישה נורא, ואומרת שתשחרר אותו אם הוא יקשיב לה. האינטראקציה חוזרת על עצמה כל פעם מחדש. דוגמה אחרת: הילד מאד אוהב שירים מתוכניות לילדים ורוצה שינוגנו כל הזמן בטלוויזיה. המוזיקה הזאת מעצבנת אותה, והיא מתגעגעת לשמוע מוסיקה שקטה, אבל הילד מתחיל לצרוח כשהיא מפסיקה את המוסיקה שהוא אוהב. היא מכבה את הטלוויזיה כדי לשמור על שקט לזמן מה, אבל אז הוא מנדנד לה ללא הפסק. היא אומרת: "הוא ילד מוסיקאלי! אסור לי לדכא את אהבת המוסיקה שלו!"
היועצת מתארת שכל פעם שהיא מדברת עם האם על הצורך, לסרב לדרישות, להעמיד גבול ברור, או להפגין סמכות הכרחית (כמו להחזיק את הילד ברחוב גם מבלי שהוא יסכים לכך), גופה מתמתח ומתקשה. ההרגשה היא שהעמדת הגבולות שמה אותה במקום רע מבחינה אמוציונאלית. היה ניתן לחשוב שיש צורך לברר את הקשיים האלה לעומקם כדי לשחרר את האם מכבליה הפנימיים. הבעיה היא שהאם הגיעה ליועצת לאחר טיפול פסיכולוגי שהתמקד כל כולו בחוויותיה האישיות בעבר, הן עם הוריה והן עם הסבתא, אך הטיפול לא הועיל, אלא להיפך, השאיר אותה עם הרגשה שמשהו באמת פגום בתוכה.
האם מספרת שבראשה מסתובבים קולות שלא מאפשרים לה להירגע: "הם באמת צריכים אותך כל הזמן!" "ילדך יחווה חוויה טראומטית אם לא תהיי שם בשבילו!" "אסור לך להיות כמו ההורים שלך! ההורים הם רק גרסה אחרת של הסבתא שלך!" "למה אמהות אחרות יכולות לעשות את הדברים בנחת וברוך ואת לא? את אשמה במה שקורה עם הבן שלך! לא נתת לו את הביטחון הבסיסי לו הוא זקוק כדי להירגע!" או לחילופין: "למה להיות אמא זה כמו להיות קשורה בחולצת כוח?" "לאן הלכו החיים שלי?" "איך אני נמחקתי ונעלמתי?"
בפוסט הבא נראה כיצד התנהל תהליך היעוץ וחיפוש הדרך ליציאה מן המבוך. אתם מוזמנים להירשם לבלוג בדף השער של האתר הנוכחי, או לחילופין לעקוב אחר הופעת פוסט ההמשך. בינתיים, אני שמח להזמין אתכם לכנס העולמי השישי על גישת ההתנגות הלא-אלימה והסמכות החדשה, שהפעם יאפשר גם השתתפות וירטואלית. פרטים והרשמה כאן.