איך יכול אדם או משפחה שעוברים את האובדן והייאוש של טראומה ואסון, ולמצוא את האומץ לחזור ולחיות חיים מלאים? עקרון הרציפות מספק לנו הסבר אפשרי. עליהם לשמר או לשקם: א) את היכולת לפעול, ב) היחסים בין-אישיים, ג) ותחושת הזהות.
בסדרה הנוכחית אנסה להבהיר כיצד NVR יכול לספק דרישות אלה. נתחיל בהצעותיו של פיטר ג'יקוב (2025) בטיפול באנה, אמו של ביל (16), נער אלים ומסתכן[1]. ננסה להבין כיצד הכלים של NVR עזרו לה לשקם את תפקודה, יחסיה וזהותה ובכך לבנות מחדש את הרציפויות שנשברו בחייה הרוויים בחוויות טראומטיות. נראה כיצד בכך שהיא למדה לטפל בעצמה, היא נעשתה מסוגלת לטפל בבנה.
אנה היתה קורבן של אלימות על ידי אביה, בן זוגה הקודם (אביו של ביל) ובנה. היא באה לטיפול לאחר שבמשך יותר משנה, ביל גנב ממנה וסחטה אותה כדי לקנות סמים. הוא איים עליה ולעתים גם תקף אותה פיזית, משום שהיא לא התנהגה כפי שהוא דרש. מצבו של ביל הידרדר בצורה תלולה לאחר שהוא הצטרף לכנופיית נערים בשכונה. האקס של אנה היה בבית הסוהר בגלל אלימות במשפחה. אך תוך מספר חודשים הוא היה צפוי להשתחרר. תחזית זו ריחפה כעננה שחורה מעל חייהם של אנה וביל. אך בזמן שהיא הגיעה לטיפול, היו לה מספיק קשיים בהתמודדות עם בנה. היא דאגה לו ללא חרף והודתה בדמעות שעקב כעסה, פחדיה ותשישותה היא כבר לא יכלה להרגיש אהבה כלפיו. היא נכנסה לדכאון, התקשתה לקום בבוקר, ופוטרה מעבודתה פעמיים בגלל חיסורים.
על מנת לפתח ברית עבודה עם אנה, היה צורך להקשיב באמפתיה לתאור של חוויותיה הטראומטיות בעבר ובהווה. אך, קרוב לוודאי, זה לא היה מספיק כדי להניעה לפעילות משמעותית. לשם כך היה צורך להתמקד גם ביכולות ההישרדות שלה ובצעדים שהיא הצליחה לנקוט להגנתה ולהגנת בנה. בשיחותיהם התייחס המטפל ל"גורלה הטראגי", שנראה כאילו סימן אותה כקורבן, קודם על ידי אביה, אחר כך על ידי בן זוגה, ולבסוף על ידי בנה. היא סיפרה על התנסותה כילדה שהיתה קורבן להתעללות וחששה לא רק לעצמה, אלא גם לאמה, אף היא אישה מוכה. המטפל שאל אותה איך היא שרדה. הסתבר שאמה לעתים קרובות הייתה מסיטה את אלימות בעלה כלפי עצמה, כדי להגן על אנה בפניו. היא סיפרה שאחרי אירועי האלימות היא ואמה היו מנחמות ותומכות זו בזו. היא זכרה כיצד כבר בגיל צעיר מאוד, היא היתה מכינה ארוחת בוקר לשתיהם, כשאמה נאלצה להישאר במיטה בעקבות מתקפה אכזרית במיוחד. היא סיפרה על שכנה, שאצלה היא היתה מחפשת מקלט, כשהצעקות בבית נעשו בלתי נסבלות. בגיל ההתבגרות היא פיתחה הרגל נוסף ששמר עליה נפשית: שגרה של פעילות ספורטיבית דורשנית, שתבעה את כל מרצה ותשומת לבה. המטפל שאל אותה מה עזר לה ולבנה לשרוד. היא סיפרה, תוך כדי חיוך, איך היא לעתים הייתה מוזגת כמות כפולה של וודקה לכוסו של האקס, כדי שהוא יירדם לפני שובו של ביל הביתה. היא סיפרה תוך ערוב של גאווה ופחד על איך חברתה הטובה עודדה אותה ללכת למשטרה, כשהיא החלה לחשוש על חייה ועל חייו של ביל. פחדה בפני האקס לא הסתיים עם כליאתו. היא חששה שברגע שהוא ישתחחר, הוא ינסה לפלוש לבית ולהתנקם על כך שהוא הלך לבית הסוהר בגללה. המטפל שאל אם לפעמים היא גם הצליחה לעמוד בפני האיומים והסחיטה של ביל. היא שיתפה שהיא הסתירה את כספה והוציאה את כל דברי הערך מן הבית, כדי למנוע שביל ימכור אותם. פעם אחת היא דרשה משניים מחבריו שיעזבו את הבית באמצע מסיבת סמים. היא אמרה שאם הם לא ילכו, היא תפנה למשטרה. כשהם עזבו היא הצליחה לעמוד איתן מול כעסו של בנה. שיחות אלה אפשרו לספר מחדש את גורלה הטאגי כסיפור של קורבנות והישרדות, סכנה והגנה, עזובה ותמיכה. בסיפור זה הודגש פלא ההישרדות, מעין אור בחשיכה, שהשרה אומץ לבאות.
המפגשים הבאים התמקדו בשני מרכיבים מרכזיים ב NVR: א) צמצום ההסלמה ו- ב) צעדי קשר ופיוס. בעזרת המטפל אנה הבינה כיצד תגובותיה הביאו תכופות להסלמה. לאחר מספר תרגולים היא הצליחה להימנע מטעויות אופייניות, לשדר שליטה עצמית ומסרים של איכפתיות וחיבה. עקרון ההשעיה ("יש להכות בברזל כשהוא קר") עזר לה לא רק להימנע מתגובה חפוזה, אלא גם לחזור לנושא עם מסר נחוש בהמשך הדרך. עקרון ההשעיה הוא אחד הדרכים הטובות ליצירת רציפות. בהכותה את הברזל כשהוא קר, אנה הראתה שהיא זוכרת ומקיימת את מילתה. דחיית התגובה והחזרה לנושא למחרת היום הראתה לביל שאמו חשבה עליו בזמן הביניים, בין האירוע לבין החזרה לנושא. באומרה, "אני לא מבקלת את זה! מחר אומר לך מה החלטתי!", אנה שינתה את החוויה המקוטעת, הבנויה מרגעים בלתי קשורים, שאפיינה את חייהם, לכדי רצף שכלל הודעה מראש ("מחר אומר לך מה החלטתי!"), רענון הזכרון על מה שקרה ("לגבי מה שקרה אתמול..."), ותכנון, החלטה והודעה לגבי ההמשך ("החלטתי שמעתה ואילך..."). בכך אנה גם "השאילה לבנה את זכרונה", כי לעתים קרובות הוא היה כה שקוע במה שקורה באותו רגע, שהוא לגמרי התנתק ממה שקרה קודם או יקרה בהמשך.
אנה המציאה מחוות פיוס מקורית. היא אפתה לבנה עוגיות שהוא אהב מאז ילדותו ועטפה אותם בנייר מתנות זוהר. היא הכניסה את העוגיות לתוך תיק האוכל שהוא לקח לבית הספר. בצד הפנימי של העטיפות היא כתבה מסרים, כמו, "אתה זוכר שהלכנו לשוט ביחד עם סילביה?" או "אני מאמינה בך!" או פשוט "אני אוהבת אותך!" כתיבת המסרים היוותה תזכורת לאהבה שעוד פעמה בלבה, גם אם לעתים אנה התקשתה להרגיש אותה בהווה. בהעלאת הזכרונות הטובים שהיו להם, היא גם שחזרה את הצדדים החיוביים של סיפור המשפחה, שכמעט ונמחקו עקב הזרם הסוחף של האירועים השליליים. אנה יצרה חיבור מפתיע עם זכרון נשכח: אמה לימדה אותה לרקום. היא זכרה את ההנאה שבחיבור הנקודות לקווים צבעוניים, שיצרו פרחים, דגים ופרפרים. היא הרגישה שבמסרי העוגיות לבנה היא בעצם מחברת את הנקודות הנשכחות לזכרונות חיים.
ב NVR מחוות הפיוס ומניעת ההסלמה הן רק צד אחד של המבטע. הצד השני הוא ההתנגדות האמיצה. בעצם, כבר בצעדי הפיוס, קיימים מרכיבים של התנגדות. כך, כדי לאזור אומץ למחוות הפיוס, אנה היתה צריכה להתכונן לאפשרות שביל ידחה אותם. אם הוא היה במצב רוח של "אנטי", הוא היה עלול לצעוק שלא איכפת לו מן העוגיות שלה ושהיא יכולה לדחוף אותן... בטיפול, אנה תרגלה איך להגיב על כך, למשל, באומרה: "אפיתי את העוגיות, כי אני אוהבת אותך. אבל אני לא יכולה להכריח אותך לאכול אותם." היא למדה איך לעזוב את החדר לאחר שאמרה זאת, מבלי להפגין כעס או עלבון. האומץ לפעול באופן חד-צדדי מבלי לצפות לתגובה חיובית מבנה, הוא אלמנט מהותי ב NVR. בכך, אנה הראתה שהיא חוזרת לתפקד כאם. "שיבת ההורה" היא צעד מרכזי ב- NVR. רובנו מכירים את המסר הבסיסי של נוכחות הורית: "אני אמא שלך! אתה לא יכול לגרש אותי או לפטר אותי! אני כאן, וכאן אני נשארת!" במקרה של אם שהרגישה מחוקה כהורה וכאדם מול ילד מזלזל, מתעלם ואלים, מסר זה אומר "חזרתי!". שובו של ההורה חיוני לילד, אבל הוא לא פחות חיוני להורה עצמו. אנה חזרה לעצמה. היא כבשה מחדש את תפקידה כאם. אולי בתחילה זה הרגיש לה מוזר ואולי אף מלאכותי. אך במהרה, מה שהיה לה מוזר ובלתי מובן זאת שקיעתה למחיקה.
הרגע בטיפול NVR שמסמל יותר מכל את המעבר להתנגדות הוא ההכרזה. להורה במצבה של אנה, משימה זו יכולה להיראות מרתיעה. היא נזקקה לתמיכה והכנה כדי לבצעה. פיטר ג'יקוב מציע שלהורים שעברו טראומטיזציה קשה, עדיף להתחיל עם תומך יחיד, מכיוון שקבוצת תומכים עלולה להיות מציפה. הוא ביקש מן המטופלת לבחור אדם אחד, עמו היא יכולה להרגיש בטוחה. לאנה אפשרות זו הייתה עדיפה על קבוצת תומכים. בהמשך הדרך הסתבר שהתומכת שהיא בחרה (חברתה סילביה) שימשה כגשר שחיבר את אנה לעצמה ובהמשך גם לתומכות אחרות. סילביה הגיעה למפגש יחד עם אנה. המטפל נתן לה הסבר על NVR, תוך התמקדות בהכרזה. היא עזרה לאנה לכתוב, לתרגל ולמסור את ההכרזה. במפגש הטיפולי, המטפל ביקש מאנה "לביים את הסצינה". היא החליטה איך כל אחת מהן תשב. לאחר שהיא ניסתה את האפשרות שסילביה תשב לידה, היא החליטה שהיא תשב ליד ביל. היא גם ביימה את הדרך בה סילביה הייתה יכולה להרגיע את ביל בהנחת יד על כתפו ובאומרה "אני לצדך גם כן!". היא ביימה כיצד סילביה הייתה יכולה לסמן לאנה להפסיק לדבר, להטיף או להסלים. הן גם תרגלו כיצד להפסיק את ההכרזה, אם המצב היה מתחיל להידרדר. ההכרזה עצמה התמקדה באלימות, איומים וגניבות. אנה דיווחה:
"היה לי חשוב שכתבנו את ההכרזה ביחד. זה שהיה לי עוד זוג עיניים, שהסתכלו יחד אתי על הטקסט, נתן לי להרגיש שיש הגיון בדברים! הייתי מופתעת, איך שעשיתי את זה! אני כיבדתי את עצמי, אבל כיבדתי את ביל גם כן! כשסימנתי לסילביה שעלינו לעזוב, הרגשתי נהדר!!"
תאור זה נוגע לשלושת התחומים של עקרון הרציפות: חידוש תחושת התפקוד ("הייתי מופתעת, איך שעשיתי את זה "), הרציפות הבין אישית ("היה לי חשוב שכתבנו את ההכרזה ביחד") וחידושה של תחושת זהות חיובית ("כיבדתי את עצמי").
אנה אמרה שהיא לא היתה יכולה לבצע את ההכרזה בלי התמיכה של סילביה. תפקידה בהכנה ונוכחותה בעת המסירה יצרו הבדל עמוק. היא שיתפה שהזכרון, איך סילביה הרגיעה את ביל במשחק התפקידים, עזר לה להירגע בעצמה. כשסילביה עשתה זאת הלכה למעשה בזמן אמת, אנה חייכה לעצמה. קרוב לוודאי חיוכה עזר לביל להירגע, כי הוא הבין שאמו לא דרוכה.
אנה סיפרה שהיא השתמשה בדימוי זה (סילביה מניחה את היד על כתפו של ביל) להרגעה עצמית גם במצבים מאתגרים אחרים. היא התחילה להשתמש בו באופן מודע, כדי לחזק את שליטתה העצמית. עובדה זו מעוררת מחשבה. בטיפולים מסורתיים בטראומה, המטופל מתבקש לפתח דימוי של מקום בטוח, שעשוי לעזור במצבים בהם הזכרונות הטראומטיים מאיימים לפרוץ. דוגמה שכיחה, היא של שכיבה על חוף הים, רשרוש הגלים ובריזה קלה. דימוים אלה משמשים כמשקל נגד לתכנים הקשורים בטראומה. בכך אנו יכולים לראות מדוע NVR הוא טיפול בטראומה בפני עצמו. כמו בטיפולים המקובלים, NVR עוזר לפתח דימוים של מקום בטוח. אך השונה לא פחות חשוב מן דומה. בעוד שבטיפולים מסורתיים לטראומה, דימוי המקום הבטוח איננו קשור למצבי הלחץ (להיפך, כמה שהדימוי פחות קשור, כך הוא נחשב לטוב יותר) ב NVR הדימוי הבטוח נבחר דווקא בגלל הרלוונטיות שלו למצב הלחץ. במונחים של עקרון הרציפות, הדימוי הבטוח יוצר גשר בין מצב התרגול בטיפול לבין המצב האמיתי בו הוא מיושם. או, כמו במקרה של אנה, בין מצב החיים בו הוא יושם (ההכרזה) לבין מצבים מאתגרים אחרים בחיים. בכך הופך דימוי הביטחון לנשא של רציפות.
אנה קישרה בין הידרדרותו של ביל לבין החרדה בה הוא היה נתון עקב שחרורו המתקרב של אביו. ביל אמר לה, שאם אביו ינסה לתקוף אותם, הוא יגלה שביל לא לבד יותר. זה חשף את אחד המניעים האפשריים להצטרפותו לכנופיה. אנה, שגם הכינה את עצמה לשחרורו של האקס, אמרה לביל: "אל תדאג! גם אני כבר לא לבד! יש לי שבט משלי!" למעשה ביל כבר התנסה בכוחו של השבט. כמה שבועות אחרי ההכרזה, סילביה עזרה לה ליצור קשר עם 3 חברות נעורים ושתי בנות דודות, עמן אנה גדלה. היא ישבה עם אנה, החברות ובנות הדודות, כשאנה סיפרה לה על ההתעללות שהיא וביל סבלו מן האקס. הסתבר שאחת מהחברות הייתה אף היא אישה מוכה. ביחד הן החליטו לעזור זו לזו להגן על עצמן. הן יצרו קשר עם קבוצת תמיכה נוספת של נשים מוכות. זה הרקע לאמירתה של אנה, שיש לה "שבט משלה". יצירת רשת התמיכה שינתה את דימויה העצמי. היא התחילה לראות את עצמה כאישה שהיתה קורבן להתעללות בעבר, אך ממתנגדת ומתגוננת בהווה. בכך אנו רואים ששיקום הרציפות בזהות כולל גם טרנספורמציה. זאת לא הזהות של פעם שמשתמרת כפי שהייתה, אלא זהות חדשה, שמשמרת את זכרונות הכאב, אך לצדם גם חוויות של התגברות.
בעזרת התומכות, אנה הצליחה לבצע צעד אמיץ של התנגדות בלתי אלימה כלפי ביל. כשהןא חזר הביתה באחד הערבים, הוא מצא את אמו עם 3 תומכות יושבות בחדרו. אנה אמרה לו, שעליו להוציא מן הבית כל דבר אסור שיש לו בחדר, כמו סמים, דברים גנובים וסכינים. היא נתנה לו יום כדי לסלק את הדברים. לאחר מכן, היא הודיעה לו שתעשה בדיקות תקופתיות בחדרו. לאחר הודעה זו, היא נשארה עם חברותיה בחדרו בשקט למספר דקות. כשהן יצאו, סילביה נשארה עמו בחדר. בדרך זו הקונפרונטציה הפכה לצעד תומך. כך ביל למד שלאמו "שבט משלה". אולי הוא שאל את עצמו אם לא שווה לו להצטרף.
הרגשה זו, חוזקה כאשר אנה וחברתה סיפרו לו על תוכניתן ליום השחרור של אביו. אנה ושתי תומכות ביקרו בבית אמו של האקס. אנה הביאה עמה כמה חפצים שלו, שעדיין היו בביתה. אנה אמרה לאמו שהיא מאחלת לו חזרה מוצלחת לחיי החופש. התומכות הבהירו לאמו, שאנה לא רוצה לראותו שוב. אנה הוסיפה, שאם ברצונו ליצור קשר עם בנו, עליו לעשות זאת דרך השירות הסוציאלי. החברות הדגישו, שכל נסיון מצדו להתקרב לאנה יפגוש בהתנגדות נחושה. אנה הראתה לה צמיד עם כפתור חירום, שבאמצעותו היא תוכל להזעיק עזרה. ביל התרשם כשהוא שמע על התוכנית. הוא אמר שהוא לא רוצה לראות את אביו. אנה וסילביה הבהירו לו שקרוב לוודאי שהשירות הסוציאלי יצור עמו קשר, ושאולי ינסו לארגן מפגש מוגן בינו לבין אביו. סילביה אמרה לו שתשמח לעזור לו לחשוב על הנושא וללוות אותו למפגש, אם הוא יחליט לקיימו. ביל שמח על ההצעה. הוא הרגיש מחובק ומוגן בדרכים שהכנופיה לא היתה יכולה לספק לו. בשיחות אחרות, ביל סיפר שהוא התחיל להתרחק מחבריו, שכל הזמן שתו והסניפו. הוא אמר שהדבר האחרון שהוא רצה, זה להיות שיכור מסומם כמו אביו. הוא התחיל לחשוב על התקופה הקודמת, ובעיקר על קשריו עם הכנופיה, כמשבר חולף. התהליך של התחברות לחלקים שלו, שהיו קבורים עקב הכאוס והסערות של השנים הקודמות, הלך והתעצם.
בבליוגרפיה
Jakob, P. (2025). Non-Violent Resistance in Trauma Focused Practice: A Systemic Approach to Therapy and Social Care. Routledge.
[1] המקרה המתואר מורכב מכמה מקרים של ג'יקוב.
Comments