הורים רבים אומרים שזה הטיפ הטוב ביותר שהם קיבלו בנושא של שליטה עצמית. הכוונה היא שההורה לא חייב להגיב באופן מידי כשהילד מתנהג בצורה לא טובה או בא עם דרישה. להגיב מאוחר יותר זה בדרך כלל הרבה יותר טוב. יש הרבה סיבות לכך: א) לדחות את התגובה מאפשר להורה לשקול איך להגיב; ב) לדחות את התגובה מאפשר להורה להירגע ולא לפעול תחת לחץ, ו ג) לדחות את התגובה נותן לכם מבטא עוצמה חיובית.
זה החלק התוכני או המשמעתי של תגובה שבא יותר מאוחר. לגבי דברים מסוימים אתם חייבים להגיב מיד, למשל, כדי להגן על ילדיכם. כך, כשיש אלימות בין אחים, ההורה נכנס ביניהם. יש אמהות שאומרות "אבל אז אני חוטפת את המכות!" אולי, אבל בכך את כבר מגינה על הילד המותקף. בנוסף, הסיפור עוד לא נגמר – תחזרי לנושא מאוחר יותר. כשאתם דוחים את תגובתכם, אתם יכולים להגיד "אני לא מקבל את זה! אשקול את תגובתי ואודיע לך מאוחר יותר!" כשאתם פועלים כך, אתם לא רק מרוויחים זמן. אתם יוצרים אחיזה לזכרון, כמו סימניה של ספר, כך שכשתחזרו לנושא מאוחר יותר, הילד יזכור על מה מדובר.
לדחות את התגובה משחרר מלחץ. ילדים רבים צועקים "עכשיו!" כל פעם שהם רוצים משהו מכם. לרוב זה רעיון טוב להגיד "אני צריך לחשוב על זה! אני לא אשכח!" זה רעיון טוב לכל אחד שלוחצים עליו, לא רק הורים. מנהל בית ספר שהוא מומחה לגישה שלנו קבע כלל לכל התלמידים, הורים ומורים בבית הספר: "כשאתם באים אלי עם דרישה או תלונה, אני אענה, אבל לא באופן מידי. אתן לעצמי שלושה ימים לחשוב ואז אחזור עליכם!" המנהל הוריד משמעותית את הלחץ עליו. הגישה התפשטה גם למורים ולהורים. גם הם למדו לדחות לחצים לתגובה מידית. המנהל סיפר שלא רק שתגובותיו היו הרבה יותר טובות, אלא גם שמבול הדרישות והתלונות פחת מאד!
כשאתם חוזרים אל הילד עם התייחסותכם, אתם מקבלים עוצמה. מדוע? כי אתם מראים שאתם זוכרים! בתחילה ילדכם יופתע, אולי אפילו יכעס: "זה סיפור ישן! מה אתם מתחשבנים אתי?" לא חשוב שה"סיפור הישן" הוא רק בן כמה שעות. מבחינת הילד הוא כבר היה צריך להישכח מזמן. אבל אתם זוכרים. זכרון זה כח.
אבל האם זה גם טוב לילד? כן בהחלט! החיים של ילד אימפולסיבי הם הפצצה בלתי פוסקת של גירויים. כל דבר שהוא חווה מהווה דרישה מידית לתשומת לבו. כל חווייה אומרת לו "מיד!" "מיד!" "מיד!" אין זה פלא שחייו נראים כמו רכבת הרים. הדברים נעשים עוד יותר גרועים אם את מנסה נוטה להגיב מידית לכל דרישה או מעשה בעייתי. אז את לא מפסיקה להגיד "לא!" "לא!" "לא!". הרעש בבית עולה כפליים, כי הוא עתה המכפלה של קריאות הילד והתגובות שלך. בסוף היום את לגמרי מותשת. כשאת לומדת "להכות בברזל כשהוא קר", את חוזרת לעניין מאוחר יותר, כשאת רגועה, את מקשרת את מה שהיה קודם למה שבא אחר כך. את יוצרת המשכיות בחיי הילד. לפעמים הוא לא יזכור על מה שאת מדברת. אז את מזכירה לו, את מתארת לו את האירוע. לאט לאט יופיע ניצוץ של הכרה בעיניו. זהו רגע החיבור. רגעים מנותקים נעשים מחוברים, כי את חיברת ביניהם. הניצוץ בעיני הילד משקף את הסיפוק העמוק על כך שאת זכרת. בגלל זה ילדים כ"כ אוהבים לשמוא או להגיד "אתה זוכר כשהלכנו לשוט ביחד בסירה?" "את זוכרת מה שסופרוומן עשתה לבריון?" לזכור יוצר סדר והמשכיות; לזכור ביחד יוצר גם המשכיות, גם מחוברות וגם סיפוק. הדבר הוא נכון אפילו כשהאירוע הוא לא נעים. כשאת מחברת בין מה שקרה בבוקר עם השיחה של הערב. ילדך יכול לכעוס, אבל הוא גם יהיה אסיר תודה על כך שאת זוכרת.