לאחרונה נשאלתי בראיון: "מה אפשר לעשות כשילדה בת 10 מטרפדת בקביעות את יציאות המשפחה, אם הן לא לרוחה, למשל על ידי זה שהיא נזרקת לרצפה ומסרבת לזוז?" כל עוד הדגש של השאלה הוא "איך ההורים יכולים להביא את הילדה להתנהג בצורה הרצויה?" התחזית היא בעייתית מאד. בניסוח זה השאלה מביאה כמעט באופן הכרחי למאבק כח. ההורים יכולים לנסות ולהכריח את הילדה או להעניש אותה על התנהגותה. לחילופין, הם ינסו לשכנע, לפתות או אף לשחד אותה. אבל ילדים שנשכבים ברצפה לא כל כך ניתנים לשכנוע. ופיתויים ושוחד רק יחזקו את הדפוס. אז מה לא נכון עם השאלה? ככלות הכל, ההורים צריכים לעשות משהו כשהם רוצים לצאת!
מה שלא נכון עם השאלה זאת הנחת השליטה. מי ששואל את השאלה בדרך זו מניח שההורים יכולים להביא את הילדה להתנהג בדרך שהם רוצים. אך להורים אין באמת שליטה על ילדיהם. הם יכולים לשלוט רק על עצמם.
איך ניתן לשנות את השאלה הבעייתית לשאלה מוצלחת יותר?
הייתי שואל את ההורים האם בתם מטילה עליכם או על אחיה (במקרה זה היה אח בן 8) מגבלות או דרישות נוספות. ילדה שמפעילה כח בדרך כזאת לא תסתפק בנסיון לקבוע את בילויי המשפחה. במרבית המקרים, ההורים יתארו מקרים רבים של כפיה על ידי בתם. במקרה הנוכחי היו הגבלות קשות שהיא הטילה על אחיה (למשל, אסור לו לנגן סקסופון בסלון או בכל מקום אחר בבית כשהיא עשתה שעורים), על חיי החברה של ההורים (היו אורחים מסוימים שהיה אסור להם להביא הביתה), ועל ההתנהלות שלהם מבחינת נקיון הבית, סדר הארוחות, השימוש במזגן והתכניות שראו בטלוויזיה. הייתי שואל את ההורים, האם הם מרגישים שהם חיים תחת כפיה. השאלה הישירה עוזרת להרבה הורים לדבר בצורה חופשית יותר. אני זוכר אמהות שאמרו ללא כחל וסרק, שהן חיות תחת טרור. הורים אחרים השתמשו במילים כמו "דיכוי" ו-"שעבוד". בצרפת, שכנראה פחות מושפעת מדרישות התקינות הפוליטית, נפוץ הביטוי "ילדים רודניים". כשאנו עוסקים ב- "טרור", "דיכוי", "שעבוד" ו-"רודנות", אנו נמצאים בטריטוריה של ההתנגדות הלא-אלימה.
בהתנגדות הלא-אלימה אנו משנים את ניסוח השאלה מ- "מה לעשות כדי להביא את הילדה להתנהג בצורה הרצויה?" ל- "איך נוכל להתנגד לכפייה?" או "איך נוכל להיאבק למען החופש שלנו כמשפחה?" יש הבדל עמוק בין שאלות אלה. השאלות החדשות אינן מניחות שההורים יכולים להביא את בתם להתנהג איך שהם רוצים, אלא רק את עצמם להתנהג אחרת.
כפי שקרוב לוודאי ידוע לכם, בגישתנו ההורים מוסרים הכרזה לילד. ההכרזה מתייחסת רק להתנהגותם הם והיא מנוסחת בגוף ראשון רבים ("אנחנו"). למשל: "החלטנו שלא ניכנע יותר לתכתיבים שלך. נעשה כל מה שאנו יכולים כדי להתנגד וכדי להגן על עצמנו ועל אחיך מפני כפייה. לא נשאר לבד ולא נשמור את הדברים בסוד, אלא ניעזר בכל אדם שיוכל לעזור לנו!"
עתה, ההורים יכולים לפנות לסבים, לדודים ולחברים קרובים. אנו עוזרים להורים לפנות לתומכים אלה בצורה כנה ומכבדת כלפי בתם. איך מכבדת? ברוב המקרים ההתנהגות הכופה נובעת מחרדה. כך, הילדה איננה "רעה", אלא נמצאת בעצמה תחת כפיה על ידי החרדה שלה. זה מאפשר גישה מכבדת של התומכים כלפי הילדה.
הניסוח החדש משנה את מוקד המאמץ ההורי. הם כבר לא צריכים לנסות ולהביא את הילדה להתנהג איך שהם רוצים או להעניש אותה על התנהגותה. במקום זאת, הם מחפשים דרך איך לא להיכנע, איך לא להישאר לבד ואיך להימנע ממאבקי כח. הם כבר בדרך לפתרונות כאלה, כשהם מנסחים את ההכרזה ומגייסים תומכים. עתה באים צעדים נוספים של התנגדות לא-אלימה. הם יכולים להפסיק למלא שירותים שנכפים על ידי איומים או אלימות. הם מפתחים דרכים להחזיק מעמד מול התקפי הזעם של הילדה, הם מתעדים אירועים קשים של כפייה ומראים את התיעוד לתומכים.
אבל האם זה לא "שיימינג"? בהחלט לא! שיימינג הוא מסר של השפלה שמלווה בהוצאה מן הכלל: "את לא שייכת כאן!" לעומת זאת, בהתנגדות לא-אלימה, התומכים פונים לילדה (אף פעם לא יותר משניים בשבוע) ואומרים לה: "את יקרה לנו! אנחנו מאמינים בך! ואנחנו מוכנים לעזור! אבל מה שקורה כאן זאת אלימות, והאלימות צריכה להיפסק!" כשהם פועלים כך, הילדה אכן תרגיש בושה. אבל זאת בושה שנחווית בהקשר תומך. זאת "בושה בונה" ולא "בושה הרסנית" כמו בשיימינג.
האם זה לא יהרוס את הקשר בין ההורים לבתם? להפך! לפני שהם התחילו להתנגד, הקשר היה קשר של כפייה. אחים במיוחד, אינם סולחים להוריהם על כך שהסגירו אותם לשלטונו השרירותי של האח הבעייתי. וגם הילדה הכופה נמצאת במצב חסר תקווה, כי יכולתה לכפות את רצונה על הוריה מביאה לכך שהחרדה שלה נשארת על כנה ואף מחמירה. המחקר מוכיח זאת בעליל. "אקומודציה הורית" (כלומר הנכונות של הורים להתאים את עצמם ואת הסביבה לציפיות ולצווים של הילד החרד) מנציח ומעמיק את החרדה. בעצם, תקוותה הגדולה ביותר של הילדה היא שההורים יתנגדו.
ומה קורה עם הקשר בין ההורים והילדה? לאחר תקופה מתוחה בהתחלה, הקשר הולך ומשתפר. כיוון שהקשר איננו עוד מאופיין בכפיה, ההורים מתגברים על הטינה והצדדים האוהבים והחיוביים של הקשר, שלעתים נקברו תחת מאבקי הכוח, מופיעים בחזרה. זו אינה פנטזיה. הוכחנו זאת במחקרים רבים.