הייתי ילד חרד מאד. לקחו אותי לפסיכיאטר כבר בגיל 5. זה לא עזר בכלל. אולי זה לימד אותי שהטיפולים הרגילים לא כל כך עוזרים במצבים כאלה. בעצם נשארתי מאד חרד עד לשנות העשרים של חיי. העובדה שפיתחתי את גישת ההתנגדות הלא-אלימה להורים ולמורים הביאה לכך שכמה אנשים שאלו אותי מאיפה היה לי האומץ לעשות את הדברים שעשיתי. אולי הייתי כבר אמיץ כילד? אולי הייתי כבר איזה גנדי קטן בתור מתבגר? בשום אופן לא. לא הייתה לי שום גבורה פנימית, אפילו לא צל צלה של גבורה כזאת. בנוסף, לא היו גיבורים (במובן המקובל של המילה) במשפחתי. נולדתי ב 1949 והוריי שרדו את השואה. אבי "בוגר" גטו ורשה. מאוחר יותר הוא ואמי היו שבויים-עבדים במחנה ריכוז סקרג'יסקו-קמיינה (בית חרושת לתחמושת בפיקוד ה- אס-אס). משפחותיהם נמחקו כמעט לחלוטין. אמי איבדה את הוריה ושישה אחים ביום אחד. באתי לעולם כשהאפר עדיין היה חם. הוריי ידעו היטב מה זה להיות קרבנות הנתונים באופן מוחלט לשרירות לבו של כל מפקד נאצי, מנהל עבודה פולני, או קאפו יהודי. הם היו בתחתית המוחלטת של סולם הכוח. אבי לעתים סיפר סיפורים על איך הוא הצליח לרמות את עושקיו בטריקים מבריקים, אבל סיפוריו לא היו אמינים. כבר כילד הרגשתי שהם מפוקפקים. דודי היה אתו בגטו ובמחנה והוא סיפר לי איך זה היה באמת. כל אחד שצבר קמצוץ של כוח היה יכול לעשות אתם מה שהוא רצה. מן הסובבים בילדותי למדתי מה זה לחיות בפחד תמידי ובחוסר אונים מוחלט. אך הוריי שרדו והערצתי אותם על כך. אבל אף פעם לא חשבתי שהיה לי סיכוי לשרוד בתנאים דומים.
כילד היה לי פחד עז מאלימות. חייתי באימה מכל בריון. פחדתי גם מיצורים על טבעיים (בעיקר מערפדים). פחדתי ממקומות גבוהים ומן המים העמוקים. אבל אולי למדתי משהו מפחדים אלה. למדתי שקבלה והבנה לא עוזרים, לפחות לא מספיק. למדתי שהמפלט לו ילד יכול לזכות, למשל בתוך המיטה של הוריו, לא עוזר אלא מנוון. כשסבלתי מפחדי לילה, הייתי זוחל לתוך המיטה של הוריי. אבל זאת הייתה התנסות מאד לא נעימה. אמי הייתה חרדה. היא הגיבה חזק לחרדה שלי, אך באופן עצבני ומעורער. בקרבתה למדתי מהי "ברית החרדות", דהיינו, כיצד חרדת ההורה מפני החרדת הילד מכפילה את פחד הילד. אמי הייתה מגוננת בצורה מאד עצבנית. יכולתי לראות בעיניה, כמה חסרת אונים היא הרגישה כשהייתי מפחד. האם היה טוב יותר, אם אמי הייתה יכולה לקרב אותי ברוגע לחיקה, לחבק אותי, להרגיע אותי, ולקבל אותי כפי שאני? אני לא חושב. אני חושב שזה רק היה יוצר מצב נוח יותר לפחדים שלי, אבל זה לא היה עוזר לי להתמודד עמם. "למזלי" כל פעם שנכנסתי למיטה של הוריי בלילה, המצב היה מאד לא נוח. אמי סבלה מנדודי שינה ואם עשיתי את התנועה הקטנה ביותר, היא הייתה מתעצבנת, רוטנת ודוחפת אותי לכיוונו של אבי. אבי נחר חזק מאד, וכיוון שאני הערתי את אמי, היא הייתה מפנה את כעסה נגד הנחירות של אבי. לישון במיטתם היה פתרון רע מאד. אי הנחת הכריחה אותי לישון במיטתי. עם הזמן יכולתי לעשות זאת יותר ויותר טוב. לו הוריי היו מתאימים את עצמם לפחדים שלי בצורה "טובה" יותר, קרוב לוודאי שלא הייתי מפתח את היכולת לישון אצל חברים או במחנה של תנועת הנוער, דברים שגרמו לי סיפוק רב כשהייתי קצת יותר גדול.
החרדות הרבות מהן סבלתי ו-"ההזדהות עם הקרבן" אותה פיתחתי עזרו לי לפתח תחושה של שליחות. היה לי רצון עז לתמוך בקרבנות. ידעתי מניסיוני שרחמים וגוננות רק מזיקים. ידעתי גם ש"לזרוק את הילד למים, כדי שישחה" הוא רעיון גרוע. גם ידעתי שהדוגמה של "קראטה-קיד", כלומר, לאמן את החלשלוש עד שהוא נעשה יותר חזק מכל בריון, היא לרוב אי-רלוונטית. אז איך אפשר לתמוך בקרבן? הייתי כמיה לתמיכה כזאת בילדותי, השתוקקתי למישהו שיעמוד לצדי, לא יפחד מפחדיי וייתן לי להרגיש חזק מבלי לגונן עלי.
חברי נחי אלון (שחיבר אתי את הספרים "מעשה הסיפור הטיפולי" ו- "השטן שבינינו") נתן לי כמה חוויות בלתי נשכחות של הפיכת חולשה לחוזק. החוויה הראשונה התרחשה כשהייתי בטירונות. הייתי עולה חדש טרי ובכך הרבה פחות מוכן לחוויית הצבא מאשר רוב חבריי. בשבוע השני של הטירונות עמדתי בפני אתגר שנראה לי בלתי אפשרי. זה אירע לפני היציאה הביתה לשבת. לפני שעלינו על האוטובוסים, נתנו לנו תרגיל של "משא פילים" בו עלינו להרים חייל על הכתפיים ולרוץ אתו כ-200 מטר. המפקד שלי ידע שאני לא חזק במיוחד, על כן הצמיד אותי לחייל הכי קטן במחלקה. הסתבר שהבחור ההוא לא התקשה להרים אותי על כתפיו ולרוץ את המרחק הדרוש. ואז בא תורי. לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להרימו. נתנו לי להעלות לאוטובוס, אבל אמרו לי שאצטרך לעשות את התרגיל מיד עם שובי מן החופשה. הכישלון בער בעצמותיי, רעדתי, נראה לי שלא היה לי שום סיכוי לעמוד במשימה. הייתי היחיד במחלקה שנכשל בתרגיל. בשבת נפגשתי עם נחי. הוא היה מבוגר ממני ב-5 שנים, מן אח גדול עליו הסתכלתי בהערצה. הוא ביקש ממני שאנסה להרימו. זה היה מופרך, נחי היה הרבה יותר גדול מן החייל שלא הצלחתי להרים. הוא אמר לי שהוא רק רוצה לראות איך אני ניגש למשימה. ניסיתי להרימו ונחי מיד ראה במה טעיתי. ניסיתי להרים אותו עם הגב, במקום להשתמש בשרירי הרגליים. הוא הראה לי איך לעשות זאת, והנה, הרמתי את נחי על כתפיי! יכולתי ללכת, יכולתי אפילו לרוץ! התחלתי לרוץ כמו משוגע מסביב לחדר ונחי נבהל כהוגן, כי הרגיש שהוא עומד ליפול. זה היה כמו שוליית הקוסם. אבל לא שכחתי את השיעור. נחי מיקם את עצמו לצדי, מול האתגר, וזה מה שאפשר לי להתמודד.
זה קרה ב 1969. ב 1982 הייתה לי עוד חוויה מכוננת עם נחי. ירדנו לתחתית הקניון הגדול בארה"ב, והתכוננו לישון שם בלילה. הירידה גרמה לי לכאבי ברכיים. לא יכולתי לדמיין איך אוכל לעלות חזרה. נחי אמר לי שבטח לא יבואו לקחת אותנו עם הליקופטר. הוא אמר שנמצא איזה פתרון (האם הוא יישא אותי על כתפיו?). בבוקר הוא אמר לי: "אתה תלך קדימה, אני אהיה כמה צעדים מאחוריך. אתה תקבע את קצב, אבל תשמור על קצב אחיד. תן לך את הקצב בראש 'ימין... שמאל... ימין... שמאל'. אני אלך בדיוק באותו קצב. עלינו את כל הדרך בנגלה אחת ולא הרגשתי כאב, הרגשתי רק את נוכחותו של נחי מאחוריי. זה הראה לי שוב איך התומך צריך למקם את עצמו. הוא היה מאחוריי, אבל אני נתתי את הקצב. זה הדימוי המושלם לתמיכה במקום גוננות. הורים לילד חרד צריכים לעמוד מאחוריו ובמידת האפשר, הילד צריך לתת את הקצב. בשתי החוויות שתיארתי גיליתי שאני יכול לעשות משהו שנראה לי בלתי אפשרי קודם לכן. לקח הרבה שנים עד שהצלחתי לגבש את התובנות הללו לכדי גישה טיפולית. אבל חוויות אלה ישבו לי בחלק האחורי של הראש, כאשר התחלתי לעבוד עם הורים חסרי אונים לילדים חרדים. פשוט כי הייתי שם בעצמי.