שנה לאחר שהתגרש מאשתו, רועי התחיל להבחין בשינויים בהתנהלותו של בנו גבי, בן ה-17. בימים שגבי בילה אצל אביו הוא היה נעלם לפעמים לשעות ארוכות ולפעמים חוזר באמצע הלילה מבלי שהודיע. רועי חשב שהדבר מצביע על היחלשות בתפקודו ההורי, תהליך שהתחיל עם הגירושין והלך והתעצם בגלל הלחצים הרגשיים בהם הוא היה נתון ועקב החשש, שמא "ירגיז" את בנו ויאבד את מקומו כאב. יום השנה לגירושין היה עבור רועי יום של חשבון נפש. הוא החליט שהרפיון כבר נמשך מספיק זמן ושעליו להחזיר את עצמו לעמדה נוכחת בחייו של בנו. כאשר גבי חזר הביתה באחת בלילה, רועי חיכה לו בסלון. הוא אמר לו בצורה שקטה: "אני רוצה לשוחח אתך מחר על כללים לגבי היציאות שלך." גבי התחיל למחות, אך רועי אמר לו: "אני לא רוצה לדבר עכשיו, כי גם אתה וגם אני לא במצב טוב לקיים שיחה כזאת. נדבר על זה מחר כשאני חוזר מן העבודה. אני מבקש שתהיה כאן." רועי גם טלפן לבנו למחרת כדי להזכיר לו על הפגישה המתוכננת. בפגישה רועי הבהיר לגבי שבשנה האחרונה התרופפו הכללים בבית, בין היתר בגלל קשיי הגירושין. הוא הוסיף שמאותו יום ואילך הוא ידרוש מגבי שיאמר לו לפני כל יציאה, לאן הוא הולך, מה התכנית ומתי הוא חוזר. הוא הוסיף שאם גבי לא יוכל לחזור בשעה שהבטיח, עליו להודיע לו על כך בטלפון או SMS ולהסביר לו מדוע הוא מתעכב. גבי התרעם שאביו מתערב בצורה לא סבירה והזכיר לו שבעוד כמה חודשים הוא יהיה בן 18. רועי ענה לו בצורה שלווה: "אם אתה מוסר לי את הפרטים המינימליים האלה, ותעמוד בשעות שקבענו, אני לא אתערב יותר. אני ער לכך שאתה בחור גדול, אבל אני לא אוותר עליך, לא היום ולא ביום הולדתך ה- 18!" רועי התחיל גם לטלפן לגבי מן העבודה כדי לשאול אותו על תכניותיו. כעבור שבועיים, רועי הרגיש שגבי התחיל להפנים את הכללים החדשים ושהמצב הפרוץ התחיל להתייצב.
במצבים מסוימים לא יסתפק ההורה בהתעניינות פתוחה, אלא יעבור לשאלות ממוקדות על מעשי הילד ותכניותיו. הצורך בשאלות ממוקדות עולה, כאשר ההורה מרגיש בקיום סימנים, שלא הכל כשורה. דוגמאות לסימנים מדאיגים: הילד יורד בתפקודו בבית הספר, מתחיל לזייף בשעות חזרה הביתה, מסתיר את מעשיו, מתחבר לחברה שלילית או נמשך לפיתויים בעייתיים. במקרים אלה ההורה ישאל את הילד בגלוי לגבי התחומים הבעייתיים, למשל, על התפקוד והחובות בביה"ס, על היציאות לבילוי המתוכננות, ועל זהות החברים עמם הוא מתרועע. תשאול ממוקד יכול להתקיים לא רק כאשר עולים סימנים ברורים של דאגה, אלא גם כאשר הילד, כחלק מתהליך הגדילה, מרחיב את טווח הפעילות שלו, למשל כשהוא מתחיל לבלות עד שעות מאוחרות יותר מבעבר. רצוי גם שההורה ישאל את הילד מידי פעם שאלות ממוקדות לגבי מעשיו ותכניותיו, פשוט כדי לסמן לעצמו ולילד, ששאלות מסוג זה הן חלק מתפקידו ההורי. אם השאלות מועלות במידה ובצורה מכבדת, הן לא פוגעות ביחסים ובפתיחות הילד. השאלות הממוקדות של ההורה ממלאות מספר תפקידים: א) הן עוזרות להורה ולילד לבצע מעבר בטוח לסוג חדש של פעילות, למשל בילוים ליליים, לינה אצל חבר, יציאה לסביבה חדשה, וכו'. ב) להזכיר לילד, שלמרות הגדלת חופש הפעולה שלו, הזכות שמורה להורה לבדוק יותר מקרוב. ג) לסמן הידוק ההשגחה במצבים בהם ההורה קולט אותות אזהרה על מצב הילד. במקרים אלה מטרת ההורה כפולה: לקבל מידע ולסמן לילד שהוא מגדיל את מעורבותו. גם כאשר ההורה לא מצליח לקבל את המידע, עצם קיום התשאול מהווה צעד של השגחה שמשנה את עמדת ההורה ומגדיל את רמת מעורבותו. שינוים אלה מפחיתים סיכונים מעצם קיומם ועוד לפני שהילד מתחיל לשתף פעולה בצורה מפורשת. כפי שנראה בפוסטים הבאים, ההורה איננו חסר אונים, אם וכאשר הילד לא משתף פעולה.
המעבר משיח פתוח לתשאול ממוקד איננו ספונטני. אך בדרך כלל, אין זה מעבר שקשה לבצעו. הקשיים שהורים חשים נובעים בעיקר מן האמונה שתשאול ממוקד הוא דבר בלתי נעים ובלתי רצוי, שפוגע בפתיחות ובאמון. הורים אלה סבורים שאם הם נזקקים לתשאול ממוקד, זה כבר סימן של שבר באמון. אך ההפך הוא הנכון: הורה שמוותר על תשאול ממוקד משאיר את הילד ללא ליווי הורי במצבים בעייתיים. בנוסף, הורה שנמנע מתשאול ממוקד מגדיל את הסכנה לגילויים מפתיעים, שעלולים להביאו לשיתוק או לחלופין לתגובות חריפות ופוגעות.
יש משהו מפתיע, כאשר הורה משנה את הרגליו ועומד על כך שהילד יספר לו מה הוא עושה ומהן תכניותיו. אמנם רוב הילדים מנסים להתנער מהידוק ההשגחה, אך בעמקי נפשם, הם גם מברכים על המעורבות המחודשת של ההורה. זאת, כי ילדים יודעים היטב שבלי השגחה הם עלולים להסתבך.
ברגע יפה של גילוי לב, נערה בת 14 אמרה לאביה האלמן, לאחר שזה חזר להשגיח עליה ולשחק תפקיד פעיל בחייה: "חשבתי שאתה גמור! כשחזרת להתעניין בחיי לא האמנתי! זה היה כמו שובו של הג'דיי!"