בפוסט הנוכחי אתאר את העקרונות והצעדים שאפשרו לאם שתיארתי בפוסט הקודם למצוא את הדרך חזרה לעצמה ולאמהותה. הרגשתי שיש צורך לעזור לה להיות "אמא אמיצה" (כפי שתיארתי בספרי "הורים אמיצים"). אם זו איבדה את האומץ ההורי שהיה נחוץ לה כדי להיות באמת נוכחת, ולא רק זמינה. היא איבדה את האומץ כי היא פחדה להיות כמו הסבתא, וכי היא לא העיזה להגן על גופה, צרכיה, מקומה, זמנה וזכויותיה. היא איבדה את האומץ עד שהקול שלה הפך לקול חלוש ורעוע, שהזמין את בנה להעמיד אותו במבחן שוב ושוב על ידי התעלמות או הפרה בוטה. היא איבדה את האומץ כי היא נשארה לבד. הורים שחוקים לא יכולים למצוא את האומץ רק בתוך עצמם, אלא הם זקוקים לעזרה ולגיטימציה.
אין ספק שלאשה צעירה זו היה רצון עז להיות אמא טובה ולענות על הצרכים העמוקים של שני ילדיה. כדי לעזור לה לצאת מן המבוך, היה צורך בהבנה חדשה של צרכים אלה, הבנה שהיתה מוציאה את האם מן העמדה הממלכדת, שכדי להיות אמא טובה, עליה להיות המשך רציף של ילדיה, להיות תמיד זמינה, כדי שבנה לא ירגיש פחד, אי נחת או בדידות. המסר הראשון שלנו היה שנוכחות הורית וזמינות הם שני דברים שונים. הורה נוכח נמצא שם עם רגשותיו, צרכיו, ערכיו וקולו. הילד צריך להרגיש שההורה הוא אדם שלם, אדם שמסוגל לעמוד גם מול הבכי והדרישות שלו מבלי להימוג או להתמוטט. היה גם צורך לעזור לאם להתמודד עם הצל הכבד של הסבתא, כך שהיא לא תרגיש שכל פעם שהיא מעמידה גבול, היא נעשית דומה לסבתה. ובנוסף, היה צורך לעזור לה לצאת מבדידותה. תובנות אלו הביאו לשלושה מסרים.
המסר הראשון היה: "ילד חרד כמו הבן שלך, צריך בהירות מעל לכל. אם את עמומה, אם המסרים שלך מיטשטשים, אם את לא יכולה לעמוד מאחוריהם, הוא חווה אותך כרעועה, ואז הוא חרד הרבה יותר! אם את לא יכולה לעמוד מול הפחדים שלו, ומיד נכנעת ורצה כדי לפייס אותו, הוא ירגיש שהפחדים שלו הם באמת איומים ונוראים, כי אפילו אמו לא מסוגלת לעמוד מולם! התקווה הגדולה שלו היא להרגיש שאת בהירה, חד-משמעית ולא נמוגה מול דרישותיו ופחדיו. רק אז הוא ירגיש שהעולם נעשה שוב יציב! וזאת לא רק תקוותו, אלא גם תקוותך הגדולה!"
המסר השני היה: "את לא תהיי אף פעם כמו סבתא שלך! זה פשוט לא מתיישב עם האדם שאת. אבל צלה של הסבתא רובץ עליך בדרך הפוכה: פיתחת את האמונה שכדי לא להיות כמוה, את צריכה להיות ההיפך ממנה. ואז בכל גבול שאת מעמידה, את מרגישה את הצל של הסבתא, כאילו את מתחילה להיות כמוה. אבל זה לא כך! זה דווקא בהיעדר המוחלט של גבולות שאת נכנעת לסבתך. את נעשית כנועה, כמו שהיא רצתה שתהיי! כשתמצאי את הדרך להיות אמא אמיצה, תשתחררי לגמרי מצילה!"
המסר השלישי היה: "אני רוצה לעזור לך לצאת מן הבדידות! נבדוק ביחד איך תוכלי לקבל עזרה מחברים, מבן הזוג, ומהורייך! את אמרת שקיבלת הרבה דברים טובים מהורייך. למה שהילדים שלך לא יקבלו גם? זה טוב שהם יחוו רשת יותר רחבה של שייכות ולא רק הנוכחות שלך. בגלל זה אומרים שצריכים כפר שלם כדי לגדל ילד. כן, ההורים שלך יהיו שונים ממך, וזה בדיוק מה שטוב. הילדים שלך צריכים מוסיקה רחבה יותר ולא רק אותם השירים כל הזמן. את, ההורים שלך והחבר שלך יתנו כל אחד מנגינה קצת אחרת. צריכים לגדל ילדים במצעד פזמונים שלם ולא רק בתחנה מעצבנת אחת!"
שלושת המסרים נאמרו לא רק פעם, אלא כקומנטר שליווה סדרה של צעדים מעשיים. האם העיזה לתת זמן לעצמה, לשמוע מוסיקה שלה, ולבלות דקות ארוכות באמבטיה. ההורים פתחו את היום בהודעה משותפת (הילדה שותפה והייתה מאד קשובה, גם אם לא הבינה את כל המילים). בהודעה נאמר מה יהיה באותו יום ומה הדברים עליהם ההורים יעמדו. ההודעה היומית הפכה לטקס שיצר קו חדש של סדר במשפחה. האם החליטה שמעתה, הילד הולך ברחוב כשהיא מחזיקה אותו ביד. מכיוון שהיא הייתה לגמרי ברורה, מחאותיו פסקו מהר מאוד. ההורים החליטו שהמיטה הזוגית שייכת לזוג. האם נתנה לבנה תמיכה, על ידי כך שישבה בשקט ליד מיטתו כשהוא פחד, אבל היא לא חזרה יותר למצב הקודם. תוך זמן קצר האב הצטרף והחליף אותה במשימה, ובכך הם שידרו לילד מסר של חוזק הורי משותף. היא אפשרה להורים לקחת את הילדים לכמה ימים או להישאר אתם, כשהיא ובן זוגה יצאו בערב. היא חזרה לעבוד. בשיחת מעקב, האם אמרה ליועצת: "כשפגשתי אותך הייתי זקוקה לגיבוי ולתמיכה. את נתת לי את ההרגשה שיש לי
מקום ושאני מסוגלת לחזור לעצמי. כשאני מרגישה טוב, לכולם טוב במשפחה שלי!"
אם הנכם רוצים לדעת יותר על גישת הסמכות החדשה, אתם מוזמנים לקרוא את המדריך הכוללני ביותר לכל המודל: "הורים אמיצים".